"מה את מעדיפה, שכל לילה יבוא גמד ויזיין אותך או שיהיה מחובר לך לכתף שניצל?" היא שואלת.

גילי צריכה עוד פרטים.

"אפשר לבחור איזה גמד יבוא?"

"לא. זה שירות כזה של גמדים. שולחים את מי שפנוי."

"והשניצל? אפשר לאכול אותו?"

"אפשר, הוא טרי, אבל אם תאכלי יצמח אחד חדש. אי־אפשר להיפטר ממנו. שניצל על הכתף. מאחורה."

"יש לו ריח?"

"כן. ריח של שניצל."

גילי בוחרת בגמד. זה נראה לה הדבר ההגיוני לעשות.

"תני לי עוד אחד."

"טוב. מה את מעדיפה, לצאת למשלחת חיפוש אחרי פרה שהלכה לאיבוד. למצוא אותה תקועה בין ענפים, לא יכולה לזוז. להזעיק מנוף שיחלץ אותה, ואז כשהוא יאחז בה היא תתפוצץ על כל המשלחת. כל האיברים הפנימיים שלה יעופו עליכם. או לשתות לך בכיף תה מחליטת עלים, להכניס אותם לפה, למצוץ אותם, ובסוף לגלות שהיה בפנים ג'וק ענקי. שהתמזמזת עם חלקי ג'וק ענקי."

גילי צריכה לחשוב על זה.

"האיברים של הפרה, הם עפים גם על הפרצוף?"

"כן. גם על הפרצוף."

"אבל לא נכנסים לפה."

"לא יודעת, יכול להיות שכן. תלוי אם הצלחת לסגור אותו בזמן. זה כבר תלוי בך. אני לא יכולה להבטיח."

"הג'וק הזה, הוא מת?"

"כן, הוא בתוך תה רותח. בטח מת."

"הוא מת כבר הרבה זמן? ממתי הוא בכוס?"

"הוצאת את הכוס מהארון, והוא כנראה היה בפנים. אי־אפשר לדעת ממתי בדיוק. זה משנה?"

"לא יודעת. אני מרגישה שאין לי מספיק פרטים."

"אלה הפרטים."

"אני חושבת שאני מעדיפה את הג'וק."

"זה קרה לי פעם פשוט. עדיין לא התגברתי על זה."

"אוי ואבוי. והפרה?"

"יש סיפור כזה. נדמה לי שהוא אמיתי."

גילי ועומר יושבות בגינת כלבים. מנסות להעביר את הזמן.

"יש לי עוד משחק. 'סבבה והכול'," עומר אומרת.

"כן?"

"אתה יוצא עם מישהי, שהיא סבבה והכול, אבל. סבבה והכול אבל מנשקת את אבא שלך על הפה בכל פעם שהיא רואה אותו. לוקח?"

מישהו על הספסל לצדכן חושב על זה.

"היא לא אהבת חייך, לא כרגע לפחות, אבל ממש סבבה. והכול."

"לא."

אצלם זה יותר פשוט.

"את יוצאת עם מישהו, סבבה והכול, אבל בקטע שלו לשים אודם."

"זה מתוך אג'נדה?" גילי שואלת.

 "לא. אין לו אג'נדה. אוהב אודם."

"הוא פנקיסט?" גילי מנסה. בכל זאת, לא כל יום פוגשים מישהו סבבה והכול. בטח לא היא.

"לא פנקיסט. אמרתי שאין לו אג'נדה. אוהב אודם. לוקחת?"

"לא יודעת, לא נראה לי."

הבחור על הספסל נכנס למשחק.

"סבבה והכול, אבל מוכן לגור רק בראשון מערב. מת על ראשון מערב," הוא אומר.

"העניין הוא שזה מגיע עם עוד דברים. ראשון מערב," עומר אומרת, "נראה לי שהערכים שלנו שונים. אני לא לוקחת."

גילי לא יודעת. היא לא בטוחה. בכל זאת, לא כל יום פוגשים מישהו סבבה והכול. בטח לא היא. 

אחר הצהריים גילי נוסעת לבחור החדש שלה. היא כמובן לא מצאה אותו בלנצח.קום אלא בחיים האמיתיים. בהופעה של זמרת שלא הרבה אנשים מכירים, ולכן אוטומטית חוט עדין, כמעט בלתי־נראה, קושר בין האנשים בקהל. גילי מתרגשת מהבחור החדש מאוד, וכבר הרבה זמן לא הרגישה ככה. הלוואי שאמנון יישאר בברלין, היא חושבת, הלוואי שהוא לא יחזור אף פעם.

הבחור החדש גר ביפו. כשהיא מגיעה אליו הם יורדים יחד לקנות כמה דברים. הוא עוצר בחנות הירקות וקונה גויאבות. גילי לא אוהבת גויאבות. אנחנו נצטרך לעבוד על זה, הוא אומר.

גילי שמחה. הוא רוצה לעבוד איתה על דברים. היא מוכנה לאכול כמה גויאבות שתצטרך. גילי והבחור חוזרים אליו הביתה.

הם יושבים על המרפסת ומעשנים. גילי שותה ערק עם קרח. הוא שותה מיץ אשכוליות. הים שקט. מתחיל להחשיך. הוא הולך למטבח ומביא צלחת, שתי גויאבות וסכין. הוא פורס את אחת הגויאבות ומגיש לגילי.

גילי אוכלת.

בא לה לירוק את זה אבל היא מחייכת. לא כזה נורא, היא אומרת.

זה די נורא. אין לזה טעם של כלום.

הוא אוכל חתיכה בתאוותנות. אחר כך מגיש לגילי עוד אחת.

גילי אוכלת.

זה מתחיל להיות מטריד.

אבל הוא יפה. העיניים שלו נוצצות והחיוך שלו טוב. גילי חושבת שהיא יכולה להתאהב בו. או שהיא כבר מאוהבת בו.

הוא מנשק את גילי. יש לו טעם של גויאבה. 

כבר חשוך לגמרי והים מתחיל לזוז. יש כאן יותר כוכבים. זה גורם להם לדבר. הם מעשנים עוד ג'וינט ועוד אחד. הוא עושה תה צמחים. גילי בודקת שאין בפנים ג'וק. הוא מביא לה שמיכה כי נהיה קר ומלטף לה את הרגל. גילי חושבת שזה נחמד שהעיניים שלו כל כך נוצצות ושהיא יכולה לאהוב אותו. הם מדברים עד שכמעט נהיה בוקר. הוא מספר לה שהיתה לו חברה שחורה בניו יורק. גם שחורה וגם פולנייה. גילי מדמיינת אותה. היא יפהפייה. גילי שונאת אותה.

 גילי והבחור הולכים למיטה. הוא עדין, וזה נחמד. הוא עוצם את העיניים כשהם שוכבים. גילי חושבת שאולי הוא עדין כי הוא לא נמשך אליה. שהוא עוצם עיניים ומדמיין את הכושית הפולנייה שלו. הוא בכלל אוהב בחורות שחורות. גילי די בהירה. בא לה לפתוח לו את העיניים בכוח. היא לא עושה כלום. אחר כך הוא נרדם וגילי מקשיבה לגלים. הוא מתעורר לרגע וגילי אומרת לו – תקשיב, זה נשמע כאילו הים נושם. הנה שאיפה, היא אומרת כשהים נסוג בשריקה, והנה נשיפה, היא אומרת כשהים מסתער על החוף. הבחור מחבק את גילי ומחייך. העיניים הנוצצות שלו נעצמות. אולי הוא אוהב גם כושיות וגם לא כושיות, גילי מנסה להרגיע את עצמה. היא נרדמת. 

היא מתעוררת לפניו והולכת למרפסת. הים שוב שקט. השמים כחולים. כבר לא קר מדי ועדיין לא חם מדי. מה שנקרא, מזג אוויר מושלם. על הצלחת שנשארה מהלילה שאריות גויאבה והמון נמלים. גילי מנערת את הצלחת מהנמלים, לוקחת אותה למטבח, זורקת את מה שנשאר מהגויאבה ושוטפת את הצלחת. גם ליד הכיור יש נמלים. היא מתיזה עליהן מים. היא מכינה לה קפה, בוחרת ספר מהספרייה – סיפורים של ריימונד קארבר – ויוצאת חזרה למרפסת.

הוא קם במצב רוח טוב. מכין לעצמו קפה ומצטרף לגילי. אחר כך הוא שואל אם בא לה פנקייק. גילי אומרת שכן למרות שהיא לא ממש רעבה. הוא הולך למטבח. גילי ממשיכה לקרוא ומסתכלת על הים. השמש פוגעת בספה בדיוק בזווית הנכונה. למרות שהסיפורים קצת עצובים, העצבות שלהם נעימה. היא חושבת שהיתה יכולה לחיות ככה. שלא צריך הרבה יותר מזה.

הוא חוזר עם צלחת ועליה פנקייקים קטנים. גילי והבחור אוכלים אותם. הוא ערבב בתוכם בננות וכיסה אותם בשכבת דבש דקיקה. יש אפילו טיפת קוקוס למעלה. אף אחד אף פעם לא עשה לגילי פנקייקים. זה נראה לה רומנטי.

אחרי שהם מסיימים גילי הולכת למטבח לשטוף כלים. היא אומרת שהיא חייבת לחזור הביתה להוציא את הכלבה. הוא עושה פרצוף. הוא מתבאס שגילי צריכה ללכת. זה טוב. גילי מספרת לו על המשחק "סבבה והכול".

"סבבה והכול אבל היא רוצה לגור בראשון מערב. חייבת ראשון מערב."

"לא כזה רע בראשון מערב," הוא אומר, "יחסית די ירוק שם, יש שטחים פתוחים."

"באמת?" גילי אומרת. אין לה מושג. היא אף פעם לא היתה שם.

"כן. לא אכפת לי לגור בראשון מערב."

גילי לא יודעת מה לעשות עם זה. הכלים שטופים והנמלים מתות. הם יוצאים למרפסת.

"סבבה והכול אבל בכל פעם שהיא רואה את אבא שלך היא מנשקת אותו על הפה," גילי אומרת.

הוא לא עונה.

גילי נזכרת שאבא שלו מת. אולי השאלה לא היתה במקום.

הכושית הפולנייה היפהפייה צוחקת על גילי עכשיו. היא לא היתה עושה כזאת טעות טיפשית. בעצם היא לא היתה צריכה לשחק איתו משחקים. הם בטח היו עסוקים כל היום בסקס מטורף. בלי טיפת עדינות. בעיניים פקוחות. הוא לא עצם אותן לשנייה, לא רצה להחמיץ את הגוף השחור המשגע שלה.

"סבבה והכול אבל לא אוהבת גויאבות," גילי אומרת.

הוא מחייך. "אני יכול לחיות עם זה, זה לא נורא."

גילי מרוצה. בא לה לשאול – סבבה והכול, אבל אני. היא מתאפקת. היא מחבקת אותו חזק והולכת הביתה. הכלבה מחכה. 

הוא לא מתקשר כל היום. גילי נכנסת לפייסבוק להסתכל על התמונות של האקסית שלו. לא הכושית, מישהי אחרת. מכאן. גם העור שלה כהה. זהו, זה סופי, הוא אוהב בחורות שחומות. אבוד לה. אחר כך היא רואה שיש לו איזו חברה חדשה. כרמית. איזה שם מעפן זה כרמית. בת 28. רווקה (ומחפשת). גם היא שחומה. כמובן. גילי שונאת אותה כמו שלא שנאה אף אחד בחיים. אפילו יותר מאת האקסית שלו. בכל זאת האקסית היא אקסית, וכרמית היא העתידית. היא צוחקת בכל התמונות שלה. היא צוחקת בתאילנד בביקיני. היא צוחקת בלונדון בצעיף. היא צוחקת ויש לה הרבה חברים, אבל לא יותר מדי. היא כותבת "שבת שלום לכולם" ושמה שיר עצוב. היא גם גרה ביפו. יהיה להם נוח להיפגש. גילי מעבירה את היום במחשבות רעות. היא צועקת על הכלבה שלה.

בערב, בגינת כלבים, גילי מתקשה להחליט אם היא מעדיפה לקום כל לילה בארבע כדי להוריד את הכלבה או לקבל כדור בפרצוף (לא מאוד כואב) בהפתעה מדי יום. גילי חושבת על השעון המעורר. על לצאת בחורף, בקור, מהשמיכה, להתלבש ולרדת שלוש קומות ואז לטפס אותן חזרה. בחיים היא לא תצליח להירדם אחר כך שוב. לוקח לה שעות להירדם. הראש שלה יתמלא במחשבות מטרידות. על כושיות נימפומניות ניו יורקיות. זה לא בשבילה. אבל שמישהו ירוץ אליה כל יום – כל יום בשעה אחרת, היא אף פעם לא תהיה מוכנה לזה – ויזרוק עליה כדור לפרצוף? גם זה לא נשמע כיף.

"ואם במקום כדור לפרצוף הוא ישפוך עלייך מים?" עומר שואלת.

"ככה? במיטה? כשאני ישנה?"

"כן, אבל קצת, ולא ממש קרים."

"ומה עם הסדינים? יירטבו?"

"טיפה, לא תצטרכי להחליף. פחות מכוס. רק יעירו אותך ככה. ארבע בבוקר. כל יום. ואז תוכלי לחזור לישון. לא עדיף מלהתלבש ולרדת לסיבוב עם הכלבה?"

הדבר היחיד שטוב במשחק הזה הוא להרגיש בת מזל שלא שופכים עלייך כוס מים כל בוקר. שלא בא כל לילה גמד לזיין אותך ושלא מחוברת לך לכתף חתיכת שניצל. מצד שני הבחור הולך לעזוב אותה. גילי מרגישה את זה. מצד שלישי, היא מרגישה את זה תמיד, עם כל אחד. מצד רביעי, זה שהיא פרנואידית לא אומר שלא רודפים אחריה.

למחרת היא לא מתאפקת ומסמסת לו. נראה שהוא שמח לשמוע ממנה. הם קובעים להיפגש מחר. גילי מעבירה את הזמן עד אז. הלוואי שהיתה לה יותר עבודה. היא מנסה לראות "הסמויה", אבל כל הכושים מזכירים לה את הנימפומנית. היא הולכת לחברים, קונה דברים, מנסה לקרוא. מנסה לישון. בסוף מגיע מחר.

הוא מתקשר כשהוא בדרך חזרה מהרצליה, כבר די מאוחר. הוא בא לאסוף את גילי ויש איתו חבר.

הוא נראה שמח. זה משמח את גילי. היא נכנסת לרכב. היא לא יודעת אם הם יוצאים, כמו שתכננו אתמול, או נוסעים אליו. היא לא יודעת אם החבר הזה מצטרף אליהם או לא. אף אחד לא מעדכן אותה. הוא עושה תנועה לא נכונה תוך כדי נהיגה וגונח. נתפס לו משהו בגב. המצברוח שלו מידרדר. 

כשהם מגיעים אליו החבר יוצא מהרכב וניגש לרכב הסמוך. הוא אומר להתראות, שמחתי להכיר, לוחץ לגילי את היד. אחר כך הוא נכנס לרכב ונוסע משם. גילי מנסה להבין אם זה אומר משהו שהוא אמר לה להתראות. אולי זה טוב. אולי הם דיברו עליה קודם והוא יודע בוודאות שהם יתראו שוב.

גילי והבחור נכנסים לבית. הים סוער. היא עוברת את המטבח, את המסדרון, את חדר השינה. מגיעה למרפסת בקצה. פותחת את הדלת. יוצאת החוצה. עכשיו זה רק הים וגילי.

וכלבה. 

על הספה יושבת כלבה. די גדולה. די מבוגרת. די עצובה.

"מי את?" גילי שואלת.

"אוי, היא שוב כאן," הוא יוצא אחרי גילי.

"מי זאת?" גילי שואלת.

"ראינו אותה ליד הים בבוקר. היא התחילה ללכת אחרינו. הייתי עם לימור. הלכה בביטחון כזה לכאן והתיישבה על הספה. כאילו זה הבית שלה."

לימור זאת השכנה. הוא כל הזמן מדבר עליה. לימור לימור לימור. היא נשמעת יפה. גילי שונאת אותה. בהתחלה היא שנאה אותה ממש. עכשיו קצת פחות, כי גילי הבינה שהיא נשואה, לברוך, משהו כזה. ברוך נראה קצת ערס אבל הוא טיפוס נחמד ועדין, ככה הבחור סיפר. בכל זאת היא יפה והם מטיילים יחד בים בבקרים כשגילי לא שם. בטח הם הולכים על החוף יחפים. גילי מדמיינת אותה נחתכת בכף הרגל מאיזה אבן חדה ומתיישבת על החול ואותו מתיישב לידה ובודק לה את החתך. מלטף לה את כף הרגל ואומר לה שכדאי שיחזרו הביתה והוא יחבוש לה את הפצע. גילי מתנחמת במחשבה שאולי ברוך, או איך שלא קוראים לו, יתפוס אותם יחד וירצח את שניהם. נחמד ועדין, בטח.  

הכלבה מסתכלת על גילי במבט הכי עצוב שגילי ראתה. גילי שוכחת לרגע מלימור.

גילי ניגשת ויושבת לידה. מלטפת אותה.

"לא," הוא צועק, "אל תהיי נחמדה. אני לא רוצה אותה כאן. לימור אמרה שהיא תיקח אותה בבוקר לווטרינר, שיבדוק אם יש לה צ'יפ וינסה למצוא את הבעלים שלה."

לא נראה כאילו יש לה בעלים.

"נתת לה משהו לאכול?" גילי שואלת.

"לא, אני לא רוצה שתחשוב שאימצתי אותה," הוא אומר.

גילי מסתכלת עליו במבט כועס. היא מנסה להשתלט על המבט הכועס שלה כדי שהוא לא יכעס עליה. הוא אומר שיביא לה מים.

לכלבה יש קולר עם פרחים ורודים וצהובים. בדיוק כמו זה שגילי ראתה בחנות חיות לפני כמה ימים וחשבה לקנות לנינה. הוא חוזר עם המים. הכלבה לא רוצה לשתות.

"אני חושב שאולי היא היתה שייכת למי שגר כאן קודם. כי נראה שהיא ממש מכירה את הדרך ורוצה להיכנס."

"מי גר כאן קודם?" גילי שואלת.

"איזה בחור. נדמה לי שקראו לו איזי. ככה לימור אמרה."

"איזי," גילי אומרת. וחושבת: לימור.

"איזי?" גילי שואלת את הכלבה. הכלבה תולה בגילי עיניים כלביות.

קר מדי בחוץ. גילי והבחור נכנסים הביתה. כואב לו הגב. גילי מציעה שתעשה לו מסאז'. הוא מסכים.

גילי הולכת למקלחת ומחפשת קרם בארון התרופות. היא מוצאת איזו שפופרת. כתוב עליה משהו עם מסאז'. הם נכנסים למיטה. מתברר שהקרם הזה מקפיא. הוא צועק מרוב קור. גילי מסיימת את המסאז', מוציאה שמיכת פוך מהארון ומכסה אותו. הם שוכבים למרות שגילי היתה בטוחה שלא ישכבו. היא מעליו כדי שלא יכאב לו. העיניים שלו עצומות. אולי הוא חושב על לימור. 

היא שוב מתעוררת לפניו. לפי האור עדיין ממש מוקדם. היא חלמה שהיא בהיריון ושהיא לא יודעת אם זה ממנו או מהשכן שגר בבניין שלה, קומה מעליה. היא לא רוצה את הילד אבל היא רוצה בכל זאת לדעת של מי הוא לפני שהיא תחליט החלטות גורליות. כשהיא נזכרת בחלום נפלטת לה אנחה והוא מתעורר ממנה. מה קרה, הוא שואל, וגילי אומרת שכלום. חלום רע. הוא נרדם. גילי בודקת בשעון. השעה שבע וחצי. יש גלים והשמים כחולים. קר בחוץ. היא פותחת את דלת המרפסת. הכלבה לא שם. היא השאירה כתם על הספה. כנראה מבוץ. גילי חוזרת למיטה. הוא לא מתעורר. גילי מקשיבה לגלים ונרדמת.

כשהם מתעוררים כבר יש אור של בוקר אמיתי. הוא בודק ומגלה שהשעה עשר וחצי. מאוחר מדי. הוא צריך כבר ללכת. הגב עדיין כואב לו. הוא יוצא למרפסת. הכלבה שם. הוא צועק.

גילי יוצאת אחריו. הכלבה שוכבת על הספה ועושה פרצוף מסכן.

"תסתלקי מכאן," הוא צועק עליה ומנופף בידיים. היא יורדת מהספה לאט ובחוסר רצון.

"איזי," גילי אומרת לה.

היא מתיישבת על הרצפה.

"לימור אמרה שהיא תבוא לקחת אותה לווטרינר," הוא צועק, "אז מה היא עושה כאן?"

הוא נכנס פנימה לקחת את הפלאפון. הוא רואה שלימור סימסה שהיא באה בשמונה והכלבה לא היתה. "גם אני לא ראיתי אותה קודם, כשהתעוררתי," גילי אומרת.

"אני לא רוצה אותה כאן," הוא אומר. "אני לא רוצה כלב. בחיים לא הייתי גר עם כלב."

גילי לא אומרת כלום.

"אז על מה חלמת?" הוא מנסה לשנות נושא.

"סתם," גילי אומרת, "היה איזה ויכוח בין השכנים שלי."

הוא רואה את הכתם על הספה. הוא צועק שוב. "תראי מה היא עשתה," הוא צועק על גילי. כאילו היא אשמה בזה שהיא כאן ובכתמים שהיא עושה.

"אני פשוט לא רוצה אותה כאן," הוא אומר שוב. כאילו זה לא הובהר כבר.

"אתה מוכן להירגע? מישהו ביקש ממך לאמץ אותה?" גילי מרגישה שהיא הולכת לבכות. אסור לה לבכות עכשיו. הבוקר הזה מידרדר מרגע לרגע.

הוא לא מגיב. הוא מתקשר ללימור. היא מציעה לו להתקשר למוקד העירוני. היא אומרת שהם באים אם מבקשים מהם. הוא מנתק את השיחה.

"אני לא רוצה להתקשר למוקד העירוני," הוא צועק.

"כן, אולי זה לא רעיון טוב," גילי אומרת, "הם עוד יכולים להחליט להרוג אותה,"

"אנחנו בכלל לא באותו ראש," הוא צועק, "התכוונתי שאין לי כוח לזה. אין לי כוח להתקשר אליהם ואין לי כוח לחכות להם. אני צריך ללכת."

הוא נכנס הביתה. 

גילי מתיישבת על הרצפה ליד הכלבה. מלטפת לה את הראש. איזי, מסכנונת, היא לוחשת לה. אל תשימי לב למשוגע הזה.

הוא צורח מבפנים שנמאס לו מהנמלים האלה בכל מקום. שהוא צריך לקנות רעל. הוא מקלל גם את לימור.

"סבבה והכול אבל מרעיב כלבים, מרעיל נמלים ומקלל שכנות?" גילי שואלת את הכלבה.

הכלבה מפנה את מבטה אל הים. נדמה לה שהיא לא מעוניינת.

גילי לא יודעת. היא לא בטוחה. בכל זאת, לא כל יום פוגשים מישהו סבבה והכול. בטח לא היא. חוץ מזה, את השכנה היא שמחה שהוא מקלל. לפחות זה.

הוא חוזר למרפסת. גילי עושה את עצמה מגרשת את איזי. היא מרגישה שהיא בוגדת בכלבה. ובעצמה. הוא כבר לבוש ומאחר, ממש מאחר. גם גילי צריכה להתלבש. היא צריכה גם לחזור הביתה להוציא את הכלבה שלה. זאת שהוא לא יגור איתה בחיים.   

להתראות, איזי, גילי לוחשת לכלבה לפני שהיא נועלת אחריה את המרפסת. היא יודעת שלא תראה אותה שוב.

קליה מור
קליה מור

קליה מור היא עורכת ב-mako. ספר הביכורים שלה, "שום דבר באמת", יצא השבוע לאור בהוצאת ידיעות ספרים