ג'ונתן ספרן פויר מת לצפות ב-"2019", יצירתו החדשה של האמן הישראלי האהוב עליו, אוהד נהרין. הסופר היהודי-אמריקאי המצליח, שישראל היא ביתו השני, צבר לא מעט שעות במחיצת הכוריאוגרף בסטודיו של להקת המחול בת שבע במרכז סוזן דלל בתחילת העשור הקודם, כשבילה את הקיץ עם משפחתו בנווה צדק. "אוהד מדהים", הוא משתפך, "הוא גאון אמיתי ואדם נהדר". אבל ספרן פויר גם נדר לאחרונה, בעקיפין, לא לצפות ב-"2019" לפחות בשנה הקרובה. זאת, לאור הקורבן הצנוע שהקריב לאחרונה למען בלימת משבר האקלים: הימנעות מטיסות שאינן לצורכי עבודה ב-2020. ועכשיו הוא רוצה שגם אתם תקריבו.
ספרן פויר יורה את המספרים בקצב אש. כדור הארץ מחשב את קיצו לאחור והוא לא מחמיץ אף הזדמנות להתפלש באפוקליפסה. הידעת, הוא אומר לי, ש-91% מהאמריקאים דווקא מכירים במדע שמאחורי ההתחממות הגלובלית, ו-70% מהם מצרים על כך שארה"ב פרשה מהסכם פריז (לצמצום פליטת גזי חממה), רובם בכלל רפובליקנים. אלא שב-2018, למרבה החרדה, גדלו פליטות גזי החממה ב-3.4%, ובמקביל התגלה כי האוקיינוסים מתחממים ב-40% מהר יותר ממה שחשבו קודם לכן.
חשבתם שהשריפות באוסטרליה והמערכת הסוערת עד אלימה ששררה בארץ בשבוע האחרון מפחידות? זה רק הטיזר. גם אם נתקומם ונגביל את ההתחממות הגלובלית ל-2 מעלות בלבד, הוא מבהיר בספרו, גם אז צפוי לנו עתיד דיסטופי למדי: גובה פני הים יעלה ב-40 ס"מ ויציף קווי חוף על פני הגלובוס באופן שיהפוך 143 מיליון איש למהגרי אקלים, ביניהם תושבי העיר ניו יורק שעליהם הוא נמנה; גל החום שהציף את אירופה ב-2003 וגרם למותם של כ-20 אלף איש יהפוך לנורמה; גרינלנד תכוסה במי קרחונים נמסים; 400 מיליון בני אדם יסבלו ממחסור במים; שיעור הסכסוכים המזוינים יעלה ב-40%; וזוהי רשימה חלקית בלבד.
השואה שהייתה, השואה שתהיה
נבואות זעם אלו ואחרות מכות ללא רחם בקורא ספרו החדש, המסה "אנחנו האקלים" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, ובאנגלית: "We are the Weather"), שמדלגת באלגנטיות בין ייאוש לתקווה, בין העובדות היבשות לנרטיבים היסטוריים שגורים ולאנקדוטות מכמירות לב מההיסטוריה המשפחתית של ספרן פויר. המסר העולה ממנה, אגב, זהה לזה של ספרו העיוני הקודם, "לאכול בעלי חיים": בשר זה רצח, והפעם לא רק של בעלי חיים - אלא של פלנטה שלמה. הטיעון המרכזי של "אנחנו האקלים" הוא שתעשיית חקלאות בעלי החיים אחראית לאחוז נכבד מפליטות גזי החממה - בין 14%-51%, לפי הערכות שונות - ועל כן התרומה הטובה ביותר של בני האדם למאבק במשבר האקלים תהיה להפחית למינימום את צריכת הבשר והמוצרים מן החי שלהם. וביתר פירוט: לא לאכול מוצרים מן החי לפני ארוחת הערב.
למה להפחית למינימום ולא להימנע באופן מוחלט? "אם הייתי שואל אותך 'האם את דוברת אמת באופן כללי?' היית ודאי עונה לי: 'אני ממש משתדלת'", אומר ספרן פויר בראיון מניו יורק. "אבל כמוני וכמו אחרים, את משקרת כל הזמן, שקרים קטנטנים, הפרזות, השמטות מידע. זה לא כאילו שבכל פעם שאנחנו משקרים, הזהות שלנו קורסת לתוך עצמה ואנחנו מחליטים שאנחנו לא הולכים להתאמץ יותר לשמור עליה. אני חושב שבנוגע לדברים כמו איך אנחנו אוכלים, איך אנחנו טסים ואיך אנחנו נוהגים, אנחנו צריכים לייצר נורמות שיאפשרו לכולם להשתתף, כי אין סיכוי שאנשים יפסיקו לטוס. מה שאנחנו כן יכולים לעשות זה להחליט, נניח, לטוס כמה שפחות".
מתי בעצם הפכת לפעיל סביבתי?
"אני לא יודע אם הייתי מגדיר את עצמי כך", מפתיע מי שבהמשך הראיון גם יסתייג מהטייטל "סופר". "אחד הדברים שחשבתי עליהם לא מעט במהלך כתיבת הספר הוא הסכנה שיש בלשים דגש גדול מדי על זהות של אדם, לעומת מעשיו. כי זהות היא דבר בינארי, זה או שאתה כן משהו או שאתה לא, וזה לא משאיר מקום לבלגאן שכרוך בלהיות בן אדם בעולם הזה". כיום, מזה כשנתיים, הוא "אדם שמודע לנושא", לדבריו. "הייתי ער למדע במשך תקופה ארוכה", הוא מדגיש, "אבל לפני כן, כשדיברתי על זה, זה היה באופן מרוחק. דיברתי על משבר האקלים בארוחות ערב עם חברים בהקשר של הקמפיינים הפוליטיים שאני תומך בהם, או בהקשר לכך שתאגידים צריכים לקחת אחריות. לא דיברתי מתוך הבחירות האישיות שלי והחוויה האישית שלי".
מפה לשם, ג'ונתן ספרן פויר כבר בן 42. ילד הפלא שנסק כמטאור בגיל 25 עם רב המכר "הכל מואר", התבגר, התגרש, והפך למטיף הרשמי של הביצה הספרותית. ידידתו הוותיקה, השחקנית נטלי פורטמן, העידה כי ספרו "לאכול בעלי חיים" הפך אותה מצמחונית לטבעונית אדוקה, והיללה אותו תחת כל עץ רענן. עשור לאחר מכן, ב"אנחנו האקלים", הוא מפרק ביד אמן את המוקשים שעומדים בדרכנו מלהפנים את משבר האקלים משל היה חבלן משטרתי אל מול פצצה מתקתקת, או סתם תחבולן ספרותי, ומוליך את הקורא יד ביד אל עבר השואה המתרגשת עליו, על מנת שתתאפשר לו, בתורה, הגאולה.
השימוש במילה "שואה" אף פעם איננו מקרי כשזה מגיע לספרן פויר, דור שלישי לניצולי שואה מצד אמו. השואה, ומלחמת העולם השנייה, הן תמות חוזרות ביצירתו, ואחד המוטיבים החוזרים ב"אנחנו האקלים" הוא תיאור המפגש בין שופט בית המשפט העליון האמריקאי, פליקס פרנקפורטר, ליאן קארסקי, לוחם המחתרת הפולני שנשלח מערבה על מנת ליידע את בעלות הברית בזוועות הנאצים. פרנקפורטר לא האמין לעדותו של קארסקי, והסביר בפשטות שאינו סבור שקארסקי משקר, אלא ש"מוחי, ליבי, עשויים בצורה כזאת שאיני יכול לקבל את זה".
והנה כעת מפרק ספרן פויר קארסקי את המסתורין סביב האחריות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו למשבר האקלים, ומונה את ארבעת הדרכים שבהן אנחנו יכולים בכל זאת להתקומם כאינדיווידואלים: להפסיק לטוס, להפסיק לנהוג, להפסיק להעמיד צאצאים ולהפסיק לצרוך מוצרים מן החי. מבין כל אלה, רק האחרון ריאלי לתפיסתו, וגם זה, כאמור, תחת הכותרת של "הפחתה". "פגשתי כל כך הרבה אנשים שאמרו לי: 'הייתי צמחוני למשך ארבע שנים' וכששאלתי אותם מה קרה, הם אמרו, 'הייתי בסיטואציה מסוימת שבה אכלתי בשר'".
גרטה מביישת אותנו, במובן הטוב
ספרן פויר, צמחוני לסירוגין מאז ילדותו, מדבר גם מניסיונו האישי - ובכן, ככל שניתן להאמין למספר סיפורים. ב"אנחנו האקלים" הוא מתאר כיצד, לבושתו, אכל המבורגרים ברשתות מזון מהיר במסעות קידום ספריו הקודמים. בשיחה עמו הוא מבהיר כי במסע קידום הספר הנוכחי לא היה שום המבורגר, ו"גם לא היו כל כך במסעות הקודמים. כתבתי את זה באופן כזה שאנשים חשבו שאכלתי אותם על ימין ועל שמאל, בזמן שאכלתי אולי המבורגר אחד או שניים. אבל סברתי שחשוב לדבר על זה, כי כשאנשים משתפים בהישגים האתיים שלהם, זה לא מעניין. אבל כשהם משתפים בקשיים שלהם זה יכול להיות די מעורר השראה. למעשה, זה היה די קל עבורי להיות צמחוני בשנים האחרונות".
לא מדאיג אותך שקוראיך יחשבו שאתה פריבילגי וצדקן?
"אנשים יחשבו מה שהם רוצים וזו בטח לא סיבה לעשות דבר מה או לא לעשות אותו. וחוץ מזה, טענת הפריבילגיה פשוט אינה נכונה, וזה משהו שחשוב לדבר עליו. יש פי שניים יותר צמחונים שמרוויחים פחות מ-35 אלף דולר בשנה מצמחונים שמרוויחים יותר מ-75 אלף דולר בשנה. זה פשוט יותר זול להיות צמחוני. יש יותר צמחונים בקרב אנשים שחורים ולטינים בארה"ב מאשר בקרב אנשים לבנים. כך שמדובר במיתוס שמשרת את עצמו".
מיתוס נוסף שספרן פויר מבקש להפריך הוא כי קיים קיטוב בקרב האמריקאים בסוגיית האקלים. "אני לא בטוח שיש נושא אחר ש-91% מהאמריקאים מסכימים עליו", הוא אומר. "כך שאין כאן בעיה של מדע, ואין כאן בעיה של פוליטיקה, לא במובן של רפובליקנים נגד דמוקרטים, וגם לא במובן שבו אנשים שחיים בערים חושבים אחרת מאנשים שחיים באזורים כפריים, או אנשים מבוגרים חושבים אחרת מצעירים, או לבנים חושבים אחרת משחורים. באופן כללי, אנחנו האמריקאים מסכימים על הנושא הזה, פשוט אין לנו דרכים טובות לדבר עליו, וכך עלול להיראות כאילו ישנן אי הסכמות מרחיקות לכת, או כאילו מחצית מהאנשים מאמינים במשהו אחד ומחצית במשהו אחר. הייתי ממש המום לגלות עד כמה אנחנו מסכימים. הפידבקים הכי מפתיעים שאני מקבל על הספר הם משמרנים, מסוג האנשים שחשבתי שיזלזלו בדבריי. לדוגמה, הראיון הראשון שנתתי כשהספר הזה יצא היה לבן שפירו, פרשן שמשתייך לימין הקיצוני, ובסוף הראיון הוא אמר: 'אוקיי, אני אנסה לעשות את מה שאתה מציע'. זה חוזר לזה שיש לנו חוסר הבנה, או רושם מוטעה בנוגע למצב".
אחת התקוות הגדולות שלו לתיקון הרושם המוטעה הזה, ומי שבאופן אירוני ודאי תגחך קלות לנוכח האנדרסטייטמנטים האלה, היא פעילת האקלים השבדית גרטה תונברג. את הצלחתה להבקיע את חומות השעמום שלנו בנושא הזה היכן שרבים נכשלו, הוא מייחס ל"הרבה דברים, ואת רובם קשה לתאר. מה שלא קשה לתאר הוא שהיא צעירה, וזה פשוט מרגיש אחרת כשהדברים מגיעים מאדם צעיר, כי זה מעורר אותנו, ומבייש אותנו במידה מסוימת, במובן טוב. זה כאילו שאנחנו מקבלים מסר מהעתיד. אבל יש לה גם איכות מסוימת שלא קשורה לגיל שלה, איזה קסם מסוים שהיא מייחסת לאוטיזם שלה".
יצא לך לפגוש אותה? להשיא לה עצות?
"לא פגשתי אותה, ובטח לא ייעצתי לה. היא עושה כרגע משהו שאיש לפניה לא הצליח לעשות, ואני לא יכול לדמיין משהו חשוב מזה".
ללמוד מעמוס עוז, להתכתב עם נטלי פורטמן
ספרן פויר, בנם האמצעי של אלברט, עורך דין, ואסתר, אשת יחסי ציבור, נולד ב-1977 בוושינגטון הבירה. אחיו הבכור, פרנקלין, הוא עיתונאי חבר מערכת במגזין אטלנטיק, וג'ושוע, בן הזקונים, הוא עיתונאי עצמאי. ארוחות הערב בבית הוריו, לעדותו, הן "מאוד ורבליות ומצחיקות. הורינו עודדו אותנו תמיד לשוחח זה עם זה, לדבר על איך עבר היום שלנו ולשתף בתקוות ובפחדים שלנו". ספרן פויר למד ספרות עברית בקולג' אצל לא אחר מעמוס עוז, שאותו הוא מציין כסופר הישראלי האהוב עליו לצד דוד גרוסמן ואתגר קרת, שאותו הוא גם מחשיב לחבר. ואם כבר אנחנו בניים דרופינג, אז שמו השני של בנו הצעיר של ספרן פויר, סיי, הוא עמיחי - על שם המשורר האהוב עליו יהודה עמיחי. יש לו תואר ראשון בפילוסופיה מאוניברסיטת פרינסטון, והוא למד רפואה לתקופה קצרה לפני שהחליט להתמסר לכתיבה.
הוא התפרסם, כאמור, בזכות רומן הביכורים שלו משנת 2002, "הכל מואר", שהפך לרב מכר ואף עובד לסרט הוליוודי בכיכובו של אלייז'ה ווד. זאת, לאחר שכתב היד שלו נדחה על ידי כמעט כל הוצאת ספרים אפשרית בארה"ב. שלוש שנים לאחר מכן ראה אור הרומן "קרוב להפליא ורועש להחריד", שאף הוא עובד לסרט בכיכובם של טום הנקס וסנדרה בולוק.
ספרן פויר היה נשוי לסופרת המצליחה בפני עצמה ניקול קראוס בין השנים 2004-2014, ולהם שני בנים - סשה (15) וסיי (12). הזיווג המלכותי הזה, של הצמד שהטיל ביצי זהב באופן סדרתי - "ההתגלמות הפיזית והמצליחה מדי לעיכול של ברוקלין הספרותית" על פי הניו יורק מגזין - משך לא מעט קנאה (ביקורת טיפוסית על ספריהם תסתכם בדרך כלל בקביעה בסגנון "לא יצירת מופת אך בהחלט ספר מרשים"), והבית שהתגוררו בו בפארק סלופ, בשווי מוערך של 14.5 מיליון דולר, ודאי לא הוסיף. ספרן פויר, ששומר על פרטיותו באדיקות, הוא לא הטיפוס שיתרגש מצרות עין, משמועות עיקשות על רומן עם נטלי פורטמן (לכאורה, העילה לגירושים), או מביקורת על כך שאינו מתחייב לסגנון כתיבה אחד. בשנים האחרונות הוא מזגזג תדיר בין פרוזה לכתיבה עיונית - הרומן השלישי שפרסם, "הנני", ראה אור בשנת 2016, שבע שנים לאחר שהפתיע את הביצה עם "לאכול בעלי חיים".
לרגל פרסומו של "הנני" חלקו ספרן פויר ופורטמן עם קוראי הניו יורק טיימס תכתובות אימיילים שלהם בנושאי דת, מוסר וענייני דיומא, ונכתשו ברשתות החברתיות על היותם יומרניים ונרקיסיסטיים. כולם מן הסתם חיפשו שם עדויות לרומן בין השניים, אולם זמן מה לאחר מכן התברר שספרן פויר יוצא עם שחקנית אחרת, אחת מישל ויליאמס. גם קראוס, אגב, המשיכה הלאה - היא הייתה בזוגיות עם העיתונאי והסופר הישראלי גון בן ארי, שכיום בכלל נשוי למשתתפת "משחקי השף", דניאל קיציס.
אפשר להיות מודאג וגם שמח
מבולבלים? מראיון שהעניקה קראוס למגזין "אל" ב-2017, עולה כי היא בכלל זו שיזמה את הגירושים מספרן פויר: "ברגע שהבנתי שיש לי בחירה ללמד את ילדיי אחד משני דברים - האחד, שיותר חשוב לעמוד במחויבות שעשית מאשר לפגוע במישהו, והשני, לתת להם דוגמה לחיים שחותרים תמיד לחופש ולאושר - לא הייתה שאלה יותר". אל תתנו לתחושת הבהילות ולעיסוק הנרחב בהתאבדויות של "אנחנו האקלים" לבלבל אתכם. גם ספרן פויר של 2020 "הכי שמח שיש", לעדותו. והביטוי הזה הוא לא המובן היחיד שבו הוא בעצם סבא חביב ונודניק. בניגוד למיליה שהוא מסתובב בו, לספרן פויר אין חשבון טוויטר פעיל, והוא לא משתמש בווטסאפ.
אתה מלמד כתיבה יוצרת באוניברסיטת NYU. איך המילניאלז כסטודנטים? מפונקים?
"ארסן את עצמי מלהכליל", הוא ממלא פיו מים. "יש כל כך הרבה סוגים שונים של סטודנטים".
יש לך חשק להגיד להם לפעמים, "תברחו מהתעשייה המשוגעת הזו"?
"לא, אם כבר אז בא לי להגיד להם לברוח מהמדינה ומהעולם הזה", הוא אומר. "התעשייה היא דווקא משהו חיובי בתקופה מאוד מאתגרת. זה קשה מאוד להצליח ככותב, אבל יש בעיות גדולות מאלה".
אחת מהבעיות האלה היא האנטישמיות הגואה בארה"ב, שספרן פויר ייחס בעבר לשלטונו של טראמפ. כאב לשני בנים יהודים שמתגוררים בניו יורק, עיר שספגה לאחרונה תקריות אנטישמיות בסאבווי, הוא מודאג, "וזה מעציב אותי להודות בזה. אני חושב שלנו, היהודים, יש פיתוי מיוחד לא להיראות מוטרדים, איזה אינסטינקט שגורם לנו לומר, 'זה לא כזה ביג דיל', או 'מציגים את זה כמשהו גדול יותר ממה שזה באמת'. אבל אני חושב שזה מאוד רציני ומאוד מטריד".
זה משהו שגורם לך לשקול עלייה לישראל?
"יהיה לי מאוד קשה לחיות את החיים שלי מחוץ לניו יורק, אבל ישראל היא מקום שתמיד אהבתי ואני תמיד מצפה להזדמנות לבלות בה יותר זמן. אני חושב שבתקופה זו שבה העולם משתנה, האנטישמיות גוברת והאלימות המופנית כלפי יהודים גוברת - וישראל מתרחקת או נהדפת מהקהילה הבינלאומית - יש ליהודים אמריקאים וישראלים סיבות טובות לגשר על הפערים, להרגיש איזשהו סוג של נאמנות".
הצהרת לאחר "הנני" שהחלטת סוף סוף שאתה רוצה להיות סופר. מתי נקרא את הרומן הבא שלך?
"כן, כנראה שטעיתי לגבי זה. התשובה היא שאני באמת לא יודע. טעיתי בכל אחת מהפעמים שניסיתי לחזות על מה אעבוד, או מתי אסיים פרויקט מסוים, כך שפשוט הפסקתי לנסות".