צעד ענק לאנושות

חלל, הגבול האחרון. המקום שבו ידענו כבר מלחמות, אודיסיאות ואסטרואידים ענקיים. יחסית ליעד כל כך רחוק ואינסופי, בלתי יציב ומלחיץ, די מדהים לגלות כמה הקולנוע הצליח לגרום לנו להרגיש שם בבית. "כוח משיכה" דואג לשבור את הנוחות הזאת כבר בשניות הראשונות. "בחלל הטמפרטורה נעה בין 120 מעלות מתחת לאפס ל-100 מעלות", מספרות הכתוביות בפתיח, "אין לחץ אוויר. אין חמצן. אי אפשר לחיות בחלל". עם העובדות הפשוטות הללו מתחיל הבמאי המקסיקני אלפונסו קוארון ("חיים של אחרים", "ואת אמא שלך גם"), את המסע האמיתי הראשון שלנו אל מעבר לאטמוספרה. חזון מהפכני שלא דומה לשום דבר שחוויתם בעבר, כזה שישנה את האופן שבו נתפוס את המדיום הזה מכאן והלאה.

גיבורה על חצובה

ד"ר ריאן סטון (סנדרה בולוק), מהנדסת רפואית מבריקה בנסיעתה הראשונה לחלל, ומאט קובלסקי (ג'ורג' קלוני), מפקד החללית וחפרן לא קטן, עומדים בראש כוח משימה של נאס"א שנשלח כדי לבצע שורה של בדיקות שגרתיות למדי בטלסקופ החלל האבל. השהות עומדת להסתיים והצוות מתכונן לקפל ציוד ולהתחיל במסע חזרה לכדור הארץ, בדיוק כשהקוסמוס מחליט להתערב. שרשרת של תאונות מביאה להיווצרותו של מטר שברים קטלני שמשוגר לעבר החוקרים ומנתק אותם מהצוות. כשהאבק מתפזר מגלים השניים שהחללית שלהם הושמדה, שהקשר עם כדור הארץ אבד ושהם מרחפים לבדם בתוך ריק שחור ואינסופי כשהחמצן שעומד לרשותם אוזל במהירות.

המשמעות של ההחלטה הזאת קריטית כדי להבין את מה שיעבור עליכם כצופים במהלך הסרט. "כוח משיכה" מתנהל תוך מתקפה רבתי על החושים. השכבה הראשונה היא התגובה של המצלמה עצמה: מאבדת פוקוס כשהחמצן בתוך הקסדה אוזל, מסתובבת ללא שליטה לאחר פגיעה ומגיבה אינסטינקטיבית לכל התרחשות מסביב. הרובד השני מגיע בדמות עריכת הסאונד של סטיבן פרייס, שכמוה עדיין לא חוויתם. נשימות מהירות של פאניקה, צפצופי מצוקה, אוויר דחוס של דלת נסגרת, התפרצויות מוזיקליות אגרסיביות. צמד המילים "עוכר שלווה" מעולם לא היה רלוונטי יותר. השכבה העליונה היא שימוש חסר תקדים בטכנלוגיית התלת ממד. מרסיסי דמעות שיקוו לבועות בירכתי המסך ועד מטר חסר רחמים של שברים, שיטוס ישירות אליכם במהירת ויגרום לתנועה הכי מביכה שקיימת: ניסיון בלתי רצוני להתחמק. לא מדובר בעוד גימיק שנועד לנצל תקציב מנופח. התלת ממד כאן מוסיף נפח ועומק, מגדיל את האינסופיות של המרחב והופך כל קטסטרופה על טבעית למוחשית מאין כמוה.

"כוח משיכה" גרם לי להתחבר למה שראיתי באופן חסר תקדים לחלוטין. לרגעים חשתי קוצר נשימה, כאילו החמצן נשאב מהחדר. הנשימות נעשו מהירות, פעימות הלב התאימו את עצמן לקצב המתגבר של קולות הדופק שהגיעו מהרמקולים בצדדים. התחושות האלה הופכות את הצפייה לחוויה אינטנסיבית שבה ממש חוששים למצמץ או להפנות מבט, הגוף נכנס למצב של דריכות. ההתמסרות לסימולטור החלל של קוארון היא טוטאלית. חמש שנים תמימות נדרשו לו להשלים את הסרט, כשבדרך הוא מחליף אולפן ונאלץ להתמודד עם שורה של נטישות כוכבים (ביניהם: אנג'לינה ג'ולי ונטלי פורטמן). התוצאה מוכיחה שוב כמה קריטי לתת לרעיונות מקוריים במה בעידן של רימייקים וסרטי המשך, בלעדיהם רגעים בלתי נשכחים כאלה לא יכולים להתקיים.

בתוך הפלא הטכנולוגי הזה ההישג הגדול של קוארון (שכתב גם את התסריט ביחד עם בנו, ג'ונאס) הוא דווקא ההתמקדות בגורם האנושי. ג'ורג' קלוני מביא את השרמנטיות הרגילה שלו למסך, אבל זאת דווקא סנדרה בולוק שעליה בנו הקוארונים את השכבה הרגשית של הסרט. ההופעה הנהדרת שלה פוגעת ישר בלב וזה קורה דווקא בסצנות שבהן הסרט "מכבה" את העושר הטכנולוגי שלו ומתמקד בדרמה טהורה. נכון, יש תחושה שהאלמנט המשיחי ומסר הגאולה של "כוח משיכה" היו יכולים להיות קצת יותר מעודנים, אבל בתוך הבשורה העצומה הזו, קל מאד שלא להבחין בחיסרונצ'יק הזה. בעיקר כשמבינים שבניגוד לכל כך הרבה במאים אחרים, קוארון ידע לא לתת להתלהבות לנהל אותו ונעל את הסרט אחרי 90 דקות בדיוק. סטייה של רבע שעה וכל הסיפור היה עלול להפוך מהישג מזהיר לפספוס מייגע.