המפץ הקטן: איך החנונים ניצחו את כולנו

החנון בתרבות הפופולרית, קווים לדמותו: יצור שעיר ועגמומי החי במרתף ביתם של הוריו, מעביר את ימיו באיסוף מידע אובססיבי על "מלחמת הכוכבים" ומקווה יום אחד לאבד את בתוליו, עדיף עם בחורה (דוברת קלינגונית-יתרון). ראינו אותם באינספור סרטים וסדרות טלוויזיה, לרוב התאהבנו בחברם הספורטאי ובמקרים נדירים אפילו בהם, אם עברו טרנספורמציה והפכו לחתיכים או עשו אקזיט והפכו למיליונרים. ככה לימדו אותנו באין ספור סדרות וסרטים- החנונים מפסידים בתיכון ומנצחים בחיים, לא?

חנון בריבוע

החנון עבר טרנספורמציה משמעותית מאז ימי סטיב ארקל ו"אריזה משפחתית" שעלתה ב-1989 ועד לסת' כהן מה"או סי" של 2003. ארקל היה חנון מכוער ונלעג שנופל כל הזמן ומאוהב ללא תקנה בשכנתו לורה ווינסלו, סת' כהן היה חנון חתיך ומצחיק שמאוהב כבר מכיתה ג' בשכנתו סאמר. ארקל, אגב, בגילומו של ג'ליל ווייט הפך לגבר די לוהט, אדם ברודי שגילם את סת' כהן היה כזה תמיד. שניהם היו אתנחתות קומיות, אבל בעוד ב"אריזה משפחתית" ארקל היה קומי בגלל שהיה נלעג, סת' כהן היה קומי כי היה שנון. ארקל היה חנון בלבושו, בבגדיו ובדיבורו, כהן היה כזה מפאת נושאי העניין שלו (קומיקס) ובגלל ביישנות בסיסית ושובת לב. ארקל הפך לדמות קאלט, סת' כהן לסמל סקס. בין לבין החנון הפך לגיק וב-1999 עלתה לעונה אחת גם "פריקים וגיקים" של ג'אד אפאטו, שמיצבה את החנונים כתת תרבות מגניבה ואנדרדוגית.

אבל זה לא אומר שהייצוג השתנה לחלוטין, "היפה והחנון", למשל, משמרת ייצוג חנוני המזכיר יותר את זה של ארקל או סקריץ' מ"הצלצול הגואל" - החנון הוא יצור. נכון שיותר צחקנו על הבנות בתכנית, אבל החנונים הם אלו שנשלחו לעבור טרנספורמציה. טרנספורמציה מוצלחת הסתיימה ברומן עם היפה שלצידם, או לפחות בתעודת סיום מכובדת מהמרכז לאומנות הפיתוי.

איפשהו באמצע נמצאים כוכבי המפץ הגדול", אחת הקומדיות המצליחות ביותר בשנים האחרונות, שבמרכזה חבורה של חננות על שחיים בקליפורניה, עובדים במכון הטכנולוגי כפיזיקאים ומריצים בדיחות על חוסר השתלבות חברתית ומדע בדיוני. ואמנם אף אחד מהם לא סובל מעודף סקס אפיל, אבל הם כן חמודים ואפילו מצליחים להשיג חברות בשלב מסוים, ובלי לעבור שום שינוי חיצוני או פנימי.

אחת הסיבות לשינוי במעמדם של החנונים, מלבד העובדה שכותבי טלוויזיה רבים הם בעצמם חנונים רגישים, היא שהם התחילו לעשות כסף. אפרופו חנונים שעשו כסף, אחד הציטוטים המפורסמים של ביל גייטס (קצת פחות מפורסם מ"internet explorer has stopped working", חיח בדיחת חנאג'ים) הוא "תהיו נחמדים לחנונים, יום יבוא ותעבדו עבור אחד". אם בימי "נקמת היורמים" החנונים היו סתם ווירדוז שלא מצליחים להשיג בחורות, בשלהי הניינטיז הם החלו להפוך לווירדוז מאוד עשירים.

הדימוי התרבותי המשופר של החנון מגיע כנראה עם מחיר. גם ב"נקמת היורמים" וגם ב"המפץ הגדול" החנונים מוצגים כגברים הרגישים שבסוף מנצחים את הספורטאי וזוכים בבחורה. יש מעין הבטחה בסיסית שבסוף הכל יסתדר, החיים יפסיקו לתת להם כאפות, הם יעשו מלא כסף ובחורות שוות יתאהבו בהם. וזה אמנם קורה, אבל אחת למיליון. הרי מתוך ערימות החנונים בעולם מעט מאוד יהפכו למיליונרים, ולרוב הם גם לא יזכו במלכת הכיתה. במאי האחרון רצח בחור בן 22 בשם אליוט רודג'ר שישה אנשים בקמפוס בסנטה ברברה שבקליפורניה. בסרטון שנמצא לאחר הרצח הוא טען כי מדובר בתגובה על דחיות בלתי פוסקות שספג מנשים לאורך השנים. במאמר באתר התרבות "דיילי ביסט" נטען כי "תרבות החנונים" אשמה ברצח, משום שגרמה למיליוני לוזרים צעירים להאמין כי בסוף יזכו בבחורות שוות. המסר הזה, כך נטען, מעודד תרבות של הטרדות ואונס כלפי נשים שבסך הכל רוצות לממש את זכותן הבסיסית לא לצאת עם חנונים.

לא רק הייצוג של החנונים בתרבות השתנה בעשורים האחרונים, גם אנחנו השתנינו. העולם עבר חנוניזציה, אם תרצו. סרטי גיבורי על הם המצליחים ביותר בקולנוע, בין אם זה ספיידרמן או "הרובוטריקים". פעם גיבורי קומיקס היו נחלתם הבלעדית של בנים מוכי אקנה שרוצים להיות באטמן. היום כולם ינזפו בכם שזה לא באטמן אלא "האביר האפל",וזו טרילוגיה מופתית של כריסטופר נולאן ותתביישו שלא ראיתם.

פעם חנונים היו חורשים על המחשב ומפחדים ליצור קשר עין, היום כולנו נוברים שעות בפייסבוק דרך הסלולרי ובזים לתקשורת בין אישית, אייפונים חדשים מרגשים אותנו, גם אימוג'י ואפליקציות ועדכוני תוכנה. סטיב ג'ובס המנוח, חנון גאה לכל הדעות, הפך לרוק סטאר עוד בחייו, גם מארק צוקרברג. זה לא רק שהפכנו לטכנולוגיים, גם עולם התוכן שלנו השתנה. "משחקי הכס", למשל. לפני עשר שנים אף רשת טלוויזיה, כבלים או לא, לא הייתה לוקחת סיכון עם סדרת פנטזיה כל כך יקרה. הרי פנטזיה זה לחנונים, זאת נישה שמקומה בערוצי הסיי פיי, לא תכנית דגל של HBO האיכותית. אבל זה עבד, כולנו רואים סדרה עם דרקונים ולומדים דותראקית בזמננו הפנוי. מה שפעם היה חנוני, הפך לסטנדרט.