מכל המדיומים הפופולריים, המדיום הטלוויזיוני הוא אולי זה עם תאריך התפוגה הכי קצר על המדף. מחזות של שייקספיר שורדים את שיני הזמן מאות בשנים; את טולסטוי לומדים בבתי ספר כבר למעלה מ-100 שנה; טלוויזיה מופתית מחזיקה בקושי עשור. תבדקו את זה, ואל תרחיקו לכת מעבר לניינטיז: "סיינפלד", שהיתה בשעתה חוד החנית של הנשכנות, נראית היום כמו פיסת נוסטלגיה מנחמת, "רצח מאדום לשחור" הפכה רטרואקטיבית לדראפט ראשון ומהוסס של "הסמויה", "תיקים באפלה" רלוונטית לימינו כמו מנורה אולטרה-סגולה (ויעיד החידוש המעט מגוחך שלה). ככה זה. טלוויזיה, מטבעה, היא מרוץ אבולוציוני למרחקים קצרים: סדרה אחת פורצת דרך חדשה, סדרות אחרות הולכות בעקבותיה ומשכללות את דרכה, הדרך החדשה הופכת עד מהרה לישנה, והתוצר שהרגיש רענן לפני שנים לא רבות הופך עד מהרה לניאנדרטל – ראוי להערכה על תפקידו ההיסטורי, אבל גם, מה לעשות, פרימיטיבי.
את הסטטיסטיקה של חיי המדף הטלוויזיוניים ניצח בענק רק איש אחד. קוראים לו גארי שנדלינג, והוא מת בשבוע שעבר בעקבות התקף לב פתאומי. שנדלינג אחראי, כיוצר ושחקן ראשי, ללא פחות משתי יצירות טלוויזיוניות שנחשבות פורצות דרך, אבל עם כל הכבוד לסדרה הראשונה שלו ("המופע של גארי שנדלינג"), הסדרה השנייה שיצר היא כנראה היצירה הטלוויזיונית הכי על-זמנית בהיסטוריה של המסך הקטן. היי נאו, זה לארי סנדרס!
עזבו את זה ש"המופע של לארי סנדרס" היא כנראה הקומדיה הכי משפיעה, ובלעדיה לא היו "תרגיע", "המשרד", "ניצבים", "משפחה בהפרעה", "רוק 30", "מוארת" ואפילו "איש חשוב מאוד". עזבו את זה שהיא הזריקה לתוך הקומדיה הטלוויזיונית כל כך הרבה אלמנטים שזורמים בדמה עד היום – מצלמת הכתף, המבט הכמו-דוקומנטרי, ההצצה אל אחורי הקלעים של התעשייה; מה שהרבה יותר מדהים הוא לא כמה ש"לארי סנדרס" השפיעה, אלא כמה שהיא לא פחות רעננה ורלוונטית מהסדרות שהיא השפיעה עליהן.
חפשו עכשיו, בזה הרגע, את אחד מפרקי המופת של הסדרה (נניח, "Hank's Night in the Sun" או "Arty After Hours"), ותיווכחו שהצפייה בה עדיין סוחפת, מסעירה, מרגשת ומפילה מצחוק. ולא צריך לעשות לה הנחות, להפך: אם כבר, היא נעשתה רלוונטית, חשובה ו"עכשווית" יותר עם הזמן. ההישג החד-פעמי הזה, שלא יהיה ספק, שייך במאת האחוזים לשנדלינג. כשחקן, כותב ויוצר ראשי, הוא היה קודם כל איש של אמת. הוא מעולם לא ביקש ליצור קומדיה רק כדי להצחיק. היה לו משהו לומר - לא בהכרח נעים או נוח, אבל תמיד משהו שנגע אל לב המצב האנושי. גיבורי הטוק-שואו הפיקטיבי שלו היו יצורים מקולקלים עד היסוד אבל גם אנושיים עד העצם. בשעתה, זכתה הסדרה למחמאות בעיקר בזכות התעוזה להציב במרכזה גיבורים פגומים כל כך; ממרחק השנים, ואחרי אינספור קומדיות מבוכה שהפכו את הגיבור הפגום לנוסחה שחוקה, זו דווקא האנושיות השופעת של "המופע של לארי סנדרס" שממשיכה לזהור.
הטוק-שואו הפיקטיבי הזה הרי תמיד היה מטאפורה קיומית. ביקום של לארי סנדרס, החיים עצמם הם מופע סיזיפי, שבו אתה עולה לבמה לשחק את עצמך מדי ערב, ונכשל שוב ושוב במילוי תפקידך – אבל אין לך ברירה אלא להמשיך לנסות. לארי, האנק וארטי יכלו להיות קטנוניים, אנוכיים ואפילו אכזריים אחד אל השני, אבל הם המשיכו לנסות לעבוד ביחד, להשלים, לגשר על הפערים האבסורדיים – כי בסופו של דבר, הם אהבו אחד את השני. והאהבה הזאת היא הכוח הממגנט שהופך את היצירה של שנדלינג לעל-זמנית.
בחודש ינואר האחרון, כשהתארח ב"קומיקאים במכוניות שותים קפה" של ג'רי סיינפלד, תיאר שנדלינג את הרגע בו גילה על מותו של רובין וויליאמס. "קריין הטלוויזיה אמר, 'רובין היה כל כך צעיר'", סיפר, "ופתאום התמלאתי תקווה כי אני בן גילו של רובין. אבל אז הבנתי שהפעם היחידה שבה גיל 63 נחשב צעיר היא כשאתה מת".
גארי שנדלינג מת בגיל 66, ואין ספק שהיה צעיר, צעיר מדי. אבל לאלטר אגו הטלוויזיוני המפונק והפרובלמטי שלו יש סיכוי לא רע בכלל לחיות לנצח.