במערכת היחסים של צופה וסדרה יש תמיד נקודות מעבר קריטיות שמכריעות אם הקשר הזאת יימשך. זה יכול להיות פרק או סצנה, משפט או פעולה, משהו שאחריו מתקבלת החלטה (לפעמים לא מודעת) האם להתמכר או לעצור, למחוק את כל הפרקים מהמקס ולהכחיש כל קשר ביניכם לבין מה שראיתם על המסך. לזכותה של "חדר החדשות" ייאמר שהיא סיפקה לי הרבה נקודות כאלה, אבל הקריטית מכולן הגיעה כשמגי ג'ורדן פתחה במונולוג אהבה היסטרי באמצע רחוב סוער במנהטן, תחת גשם שוטף ומול אוטובוס תיירים של "סקס והעיר הגדולה". זה היה כל כך פאתטי, כל כך סרט תיכון מהאייטיז, כל כך קיטש אמריקאי נפלא עד שהחלטתי לחבק אותה חזק ולהצהיר לה אמונים.

תלמדו מהאינפנטילים

אין תמונה
תנו לי לספר לכם מה באמת חשוב באמריקה
הפרק הראשון בעונה השנייה של "חדר החדשות" (ימי רביעי ב-yes Oh  וב-VOD) מוכיח כמעט מיד שהקסם הישן עוד שם. הביקורות הצוננות שליוו את העונה הראשונה הובילו את אהרון סורקין לפטר את צוות הכותבים המורחב ולהסתגר עם עצמו בניסיון להמציא את הסדרה מחדש. התוצאה היא קו עלילה דרמטי מרכזי שילווה את המרדף אחרי האירועים החדשותיים הבוערים. אפילו פתיח חדש ונוצץ החליף את המעברון המזעזע והנוסטלגי של עונה 1, הכל כדי שנרגיש מחוברים לדמויות הנוירוטיות והאספרגריות שסורקין כל כך אוהב. אבל מתחת לפני השטח כל הפגמים הקטנים של העונה הראשונה עדיין נמצאים כאן אתנו.

הפאתוס המוגזם באופן קיצוני מודגש כבר בסצנה הראשונה. כל משפט של וויל מקאבוי (ג'ף דניאלס) מגיע בליווי טון צ'רציליאני, כל סיפור חדשותי מינורי הופך מיד לדיון סוער על ערכים והומניות והתגובות של הדמויות לכל נושא שבעולם לא פרופורציונאליות בעליל. אבל אובר החשיבות העצמית הזאת היא גם מה שהופך את ניוזרום לממתק טלוויזיוני, כזה שמתיימר לחנך את כולנו על דרכי התנהגות נכונים, חופש ביטוי וזכות הציבור לדעת, ומצד שני מציב במרכז עלילות משנה רומנטיות אינפנטיליות עד כדי גיחוך.

המאפיין המרכזי של סורקין היה ונשאר היכולת לייצר דרמה באמצעות דיבור. עבור המעריצים שלו (מודה באשמה) הדיאלוגים, שנראים כאילו הם מועברים בפאסט פורוורד, הם סוד הקסם האמיתי. כל שיחת משרד הופכת בן רגע לקרב יריות מילולי בין השולפים הכי מהירים במערב, כל צעדה בין משרד אחד למשנהו מנוצלת לליבון סוגיות בוערות, כשמצלמה נעה מלווה את השניים (אלמנט שחוזר כמעט בכל הסדרות והסרטים שסורקין עשה עד היום). אף דמות בעולם האמיתי לא מתקרבת לקצב המטורף שבו הדמויות בניוזרום משוחחות ביניהן, אף אחת לא משלימה בטלפתיה מושלמת את המשפטים של חברתה ולא מוכנה תמיד עם וואן ליינר מושחז בשרוול כדי לסיים בנוק אאוט דרמטי. אבל מי צריך ריאליזם כשרוב הזמן עסוקים בניסיון לעמוד בקצב?

איכס, רפובליקנים

אין תמונה
אז...רוצה לצאת איתי?
גם התודעה הפוליטית החזקה של הסדרה ממשיכה להוות גורם מרכזי. הקו הליברלי המונהג בידי וויל מקאבוי ואמילי מורטימר (מקנזי מקהייל), ממשיך להציב כמטרה את החלקים השמרנים בפוליטיקה האמריקאית וללחום בהם, גם כאשר אלה מפעילים אמצעי לחץ שונים בניסיון לגרום להנהלת התחנה להציב מחסומים משל עצמה על צוות החדשות הסורר. סורקין ו-HBO ממשיכים להתעקש ש"חדר החדשות" היא פנטזיה פוליטית ושהקו התקיף נועד בסך הכל להעצים את הדרמה, אבל הבחירה הקפדנית של הסיפורים בהם עוסקת העונה (מסע הבחירות של רומני, תנועת "אוקיופיי וולסטריט") מוכיחה שיש מעט מאד פנטזיה במסרים שהיא מבקשת להעביר.

בשורה התחתונה "חדר החדשות" של העונה השנייה היא גרסה מגונדרת של קודמתה. כלפי חוץ היא נראית זוהרת ומודרנית יותר בניסיון לגרום ליותר צופים להתעניין בה, אבל בפנים היא עדיין אוסף של מלודרמות חסרות פרופורציה בקצב מסחרר שמתרחשות על רקע החדשות שליוו את חיינו בשנה האחרונה. ובתור מי שהפיפסים של החדשות מלוות את עולמם החל מגיל אפס ומלודרמות טלוויזיוניות הן האסקפיזם המושלם עבורם, מה כבר אפשר לבקש עוד?

>> זרע הפורענות: ריאליטי חדש יכריע מיהו האבא
בואו לפייסבוק שלנו