מזרח תיכון חדש: הסכסוך הישראלי-פלסטיני מעולם לא נראה טוב יותר

הרבה באזז עף סביב "האישה המכובדת", תרגום קצת צולע מ-The Honorable Woman (אבל "אישה מכובדת מאוד" היה יכול להיות קומי אפילו יותר). הסדרה אמנם עלתה בבי.בי.סי כבר במהלך הקיץ, אבל הקהל הישראלי כנראה לא היה בשל במיוחד לצרוך דרמות אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני כי היינו עסוקים, ובכן, בלחוות אותו.

כך או כך, "האישה" מגיעה אלינו כשהיא פחות או יותר מתפקעת מרוב שבחים, ביניהם ביקורות מהללות של הניו יורק טיימס והגרדיאן ומועמדות טרייה של הכוכבת, מגי ג'ילנהול, לגלובוס הזהב בקטגוריית השחקנית במיני-סדרה. ג'ילנהול המצוינת מגיעה לשיא חדש, ראשון מאז 2001-2 (השנים של "דוני דארקו" ו"המזכירה"), וכמו שחקנים רבים, גם לה זה קורה דווקא על המסך הקטן. ברוך הבורא שחקניות עם פרצוף שזז.

ג'ילנהול מגלמת במיני-סדרה בת ששת הפרקים את נסה שטיין, ליידי בריטית-יהודיה (לא במובן החינני, אלא תואר האצולה. אם כי בעצם, גם וגם). כשהייתה ילדה הספיקו שטיין ואחיה לחזות באביהם סוחר הנשק נרצח בעודו יושב עימם לשולחן, על ידי מתנקש פלסטיני. כול שאנו למדים עליה בפתיחת הסדרה הוא שכעת היא מנסה להשתמש בהון המשפחתי המפוקפק כדי לקדם תכניות שלום בין ישראלים לפלסטינים, על בסיס השכלה ומוזיקה. אלא שאז כוח אפל כלשהו, הכרוך בסוד מעברה, מונע ממנה להתקדם בכיוון אוהל הטיפי המשותף.

זה לא אומר שהסדרה חפה לגמרי מפגמים, כמו תאורת לואו-קי מוגזמת לפרקים ופסקול דרמטי ובלתי נגמר של כינורות שאפילו על סרט שואה היה יושב קצת מוגזם. הדרמה חמורת הסבר משתלטת לא מעט על אפקט המתח והקצב לו הוא זקוק, אבל מנגד, אולי זו תודעתי שטופת האמריקניזציה שמדברת כאן. עובדה, גם בחצי הדרך של צפייה בסדרה, כולל כל הרגעים המתים, המסקנה הייתה שאני מוכרחה להמשיך לצפות בדבר הזה, ואני באמת רחוקה מחובבי ז'אנר ניחושי-זהות-הרוצח.