סטיב: "זה טוב, נכון?"

אני בזרידס: "תלוי למה מצפים"

על הסיפור החדש בעונה השנייה של "בלש אמיתי" אנחנו לומדים, פחות או יותר, רק בדקות הסיום של הפרק הראשון. יש שם אדם שנרצח (ועיניו נשרפו על ידי חומצה), פושע שזקוק לו (ומוכן לבעוט לו כל כך עמוק בתחת עד שהשרוכים יצאו לו מהפה), ושלושה אנשי משטרה שדרכי החקירה שלהם מצטלבות. אבל עד שנגיע לשם, נעבור חמישים דקות של אקספוזיציה: עיצוב דמויות, בניית אווירה, קונטקסט.

אין יותר "בלש אמיתי" מזה. אין פחות טלוויזיה אמריקאית מזה. בטלוויזיה האמריקאית, אפיון מהיר של דמויות וסיפור מהיר של העלילה הם כמעט כללי אצבע. את תמצית העלילה של רוב הסדרות האמריקאיות אפשר למצוא בחמש הדקות הראשונות שלהן. ב"בלש אמיתי" אנחנו מקבלים קמצוץ מהסדרה בחמש הדקות האחרונות של הפרק.

זה לא מדויק, כמובן. ניק פיזולאטו, יוצר "בלש אמיתי", מספר למעשה את הסדרה מהרגע הראשון. אם "בלש אמיתי 2" (משודרת אצלנו ב-yes Oh בימי שני ב-4:00 וב-22:00) דומה במשהו לקודמתה, הרי שזה העניין – זו סדרה של דמויות. והאקספוזיציה הארוכה של פיזולאטו אולי מנוגדת למה שמקובל בטלוויזיה, אבל קולעת למה שמקובל בספרות, שהיא הערש התרבותי האמיתי של "בלש אמיתי" – הסדרה הספרותית ביותר שנראתה על המסך מאז "הסמויה". הסדרה שעליה כבר כתבתי שמוכיחה שטלוויזיה היא לא הקולנוע החדש, אלא הספרות החדשה.

פרנק: "הביטו במי שהיה פעם איש"

אז עזבו אתכם מהסיפור. הנה הדמויות: ריי ולקורו (קולין פארל בתפקיד מת'יו מקונוהי), בלש שאשתו נאנסה, שקורא לילד שלו "נקבה", שמרביץ לאביו של ילד שמתעלל בבנו, ששותה, שמעשן, שנמצא עמוק בכיס של קרימינל מקומי; אנטיגונה "אני" בזרידס (רייצ'ל מקאדמס), בלשית עם חולשה להימורים שכועסת על אחותה שחקנית הפורנו, על אביה הגורו הרוחני, על גברים, על העולם; פול וודרו (טיילור קיטש), שוטר תנועה וחייל משוחרר עם צלקות בגוף ובנפש, שמשתמש בוויאגרה, שמכור לסכנה, שמתחזק יצר אובדני. ביחד הם קטלוג כמעט קלישאתי של חולשות וחטאים אנושיים: אלימות, אלכוהול, הימורים, אובדנות. יש פה מישהו מ"מכורים לסקס אנונימיים"?

אליהם מצטרף – בעוד היפוך פיזולאטיסטי – כריש הפשע המקומי פרנק סמיון (וינס ווהן בתפקיד "גם-אני-רוצה-מקונוהי"), שמסתמן כדמות הכי נורמלית בעונה. יש לו בעיות (מלנכוליה, מתח נפשי), אבל נראה שאין לו התמכרויות והרגלים רעים. יש לו, בניגוד לשוטרים, זוגיות יציבה. ובעוד הם – הגיבורים "הטובים" של הסדרה – דוהרים ב-160 קמ"ש אל הקוטב הרע, האפל וההרסני של הנפש, הוא עושה את הדרך ההפוכה: הפושע שרוצה להיות לג'יט. העונה הקודמת של "בלש אמיתי" נסגרה (אליבא דראסט קוהל) בניצחונ ו הקטן, האיטי אך הנחוש של האור על פני החושך. נדמה שזו בדיוק נקודת המוצא של פרנק. כשהוא אומר "הביטו במי שהיה פעם איש" – פרפראזה על המשפט שבו הציג פונטיוס פילאטוס את ישו על הצלב ("הנה האיש") – לא ברור אם הוא מתכוון לומר שהוא האיש הצלוב שכבר מעבר לכפרה, או האיש שעומד לחזור לחיים.

מה שברור הוא ש"בלש אמיתי" החליפה כמעט הכל – שחקנים, במאי, דמויות ועלילה – אבל היא נשארה ממלכה של גברים פגומים ונשים פגועות. מחד גיסא, פיזולאטו (שחטף לא מעט ביקורות – לא לגמרי מוצדקות לטעמי – על סקסיזם ומיזוגניה בעונה הקודמת) ניסה לשפר הפעם את הייצוג הנשי. בין הגיבורים יש הפעם גם גיבורה, שכתובה על פי כללי הז'אנר של "אישה חזקה ועצמאית": חיה בעולם של גברים, מנהלת זוגיות לא מחייבת. בפעם הראשונה שאנו פוגשים אותה, היא בדיוק מסיימת ויכוח עם החבר שהופתע מהצד הקינקי שלה במיטה. ולצידה ישנן גם עורכת הדין של ריי, אשתו של פרנק, החברה של פול ואחותה של אני – כולן נשים שרושמות נוכחות בולטת בפרק הראשון.

מאידך גיסא, אנחנו שוב בעולם שבו רוב הנשים הן חפצים לשימושם של גברים: זונות, נערות ליווי, כוכבות פורנו. נשים נעדרות. בובות שצפות בסיר של חלב. אני היא יוצאת דופן – היא לא "רוב הנשים", כפי שאומר לה החבר שלה. ולבד ממנה, כל הנשים מוגדרות על פי הגברים שלצידן (אשתו של, החברה של, עורכת הדין של, האחות של). אתה צריך אישה, אומר פרנק לריי, "אישה טובה ממתנת את הנטיות הנחותות שלנו". נדמה שבעולמות שפיזולאטו מתאר (או בורא), נשים רק מהדהדות את הגברים ששולטים באותם עולמות.

אבל "בלש אמיתי" אינה סדרה מיזוגנית. אם כבר, היא מיזנתרופית (כמו גיבורה הייצוגי והסימבולי ראסט קוהל, שייחל לאנושות "לצעוד יד ביד לעבר הכחדה"). זו פשוט סדרה על גברים, ועל גברים פגומים. ריי נכשל (לפחות בעיני עצמו) כבעל (אשתו נאנסה) וכאב (בנו עובר התעללויות). פרנק מזייף את דרכו להצלחה ("אתה לא צריך לזייף דבר", אומרת לו אשתו). ופול – במטאפורה הגברית המובהקת מכולן – צריך ויאגרה כדי לזקוף קומה. כמו בעונה הראשונה, גם בעונה השנייה יש לנו מודלים מאצ'ואיסטיים שאפילו לא מצליחים להסתיר את גבריותם השבורה. הם רוצים לחיות את החיים של גברים אמיתיים - אבל חיים את החיים שהם הכי פחות אוהבים. הם רוצים להיות גברים אמיתיים, אסטרונאוטים שכובשים את הירח - אבל אפילו אסטרונאוטים כבר לא מגיעים לירח.

אם משהו בטוח ב"בלש אמיתי", הרי זה שהרוע יגיע לכולם. נשים כגברים, זונות חלשות כפושעים עוצמתיים - כולם יהיו קורבנותיו. "כשאתה נוגע באפלה, האפלה נוגעת בך חזרה", סיפרו לנו בעונה הקודמת. ועכשיו, אשתו של פרנק מהדהדת את הסלוגן: "זה נוגע בכולם".

טיילור קיטש ב
גבריות רופסת. קיטש | צילום: lacey terrell, באדיבות yes

ניק קייב: "זה לא משנה איפה שיחקת קודם, קליפורניה זה משחק חדש לגמרי"

כל זה לא אומר שאין בעיות. הפרק הראשון בעונה החדשה לא סוחף, וכושל במשימתו הראשונה במעלה – להסתיר את הנפקדים מהעונה הקודמת. "בלש אמיתי", בהחלטתה (המצוינת) למצב את עצמה כסדרת אנתולוגיה, פטרה את עצמה לכאורה ממה שמתגלה לא פעם כקללה עבור סדרות מצליחות בתום עונתן הראשונה: הצורך להוכיח שהלימון לא נסחט עד תום. אבל במקום להמשיך את הקסם, "בלש אמיתי" נדרשת לשחזר אותו. ו"בלש אמיתי" נדרשת לעשות זאת בלי כמה מהנדבכים המשמעותיים ביותר בבניין הטלוויזיוני המרשים שבנתה: השחקנים וודי הארלסון ומת'יו מקונוהי; הבמאי קרי פוקונגה; לואיזיאנה. במילים אחרות: פחות או יותר כל מה שהפך את "בלש אמיתי" למה שהיא, מינוס פיזולאטו.

פיזולאטו הוא בעל הזכויות הראשי על "בלש אמיתי", שהייתה (בין השאר) מופת לעשייה טלוויזיונית יוצאת דופן שבה ליוצר ניתן חופש פעולה כמעט חסר תקדים – ממכירתה לאולפנים כחבילה מוכנה בלי הפקת פיילוט ועד לשליטה הבלעדית של פיזולאטו על כל הגיג פילוסופי שיצא מהפה של ראסט קוהל. אבל "בלש אמיתי 2" חושפת גם את חלקם של המצרכים שנעדרים כעת מהחבילה. וכן, ברור שמקונוהי חסר, וגם הארלסון, ובטח שלואיזיאנה והמראות המכשפים שלה. אבל מי שבאמת חסר כאן הוא פוקונגה.

פוקונגה ביים את כל פרקי העונה הראשונה והפך את הסדרה ליצירה קולנועית למסך הקטן בכל מה שקשור להיבטיה הסינמטוגרפיים. כדאי לצפות בסרטון המובא כאן כדי להבין עד כמה הייתה משמעותית נוכחותו של פוקונגה ב"בלש אמיתי", ועד כמה הוא הקנה לה מראה של "שבעה חטאים" טלוויזיונית. כל זה נעדר מפתיחת העונה השנייה, אותה ביים ג'סטין לין (שביים את פרקים 3-6 בסדרת "מהיר ועצבני", ושיביים את "סטארטרק 3"). לין הוא מקצוען הוליוודי, אבל הסגנון שלו רחוק מלהתאים ל"בלש אמיתי", וממילא החותם שלו לא ממש משמעותי. בהתאם לכך, "בלש אמיתי 2" לא נראית כמו הסדרה הקולנועית שהייתה. היא נראית כמו מה שהיא – סדרת טלוויזיה. אמנם של HBO, ועדיין – טלוויזיה.

ריי: "אני פתוח לביקורת"

בין הקווים התמאטיים, הדרמטיים והפואטיים הנמתחים בין שתי עונותיה של "בלש אמיתי" לבין תחושת האכזבה המסוימת לנוכח פתיחת העונה הפושרת שלה, צריך לזכור דבר אחד: "בלש אמיתי" היא לא סדרת הטלוויזיה הרגילה שלכם. כמעט כל סדרה אחרת יכולה להישפט אחרי הפרק הראשון שלה. זה לא מקרי; כך בונים אותן האולפנים האמריקאים, ששופטים אותן כבר בשלב מוקדם על פי פרק הפיילוט. לא "בלש אמיתי" (שנמכרה, כאמור, ללא פיילוט). ריי אולי "פתוח לביקורת", אבל ל"בלש אמיתי" צריך לתת זמן. כבר אמרנו – זו ספרות למדיום הטלוויזיוני. אף אחד לא שופט את "מובי דיק" אחרי הפרק הראשון, נכון?

אז "בלש אמיתי" היא אולי ספרות (הפרק, אגב, נקרא "ספר המתים המערבי"), אבל היא עדיין טלוויזיה. וכיצירה של מדיום ויזואלי, הפנים שלה הם עדיין לא אלו של היוצר, אלא של הכוכב. מת'יו מקונוהי היה הפנים של "בלש אמיתי" כפי שהיו לפניו ג'יימס גנדלופיני ל"הסופרנוס", בראיין קרנסטון ל"שובר שורות" וג'ון האם ל"מד מן". בהבדל אחד – מת'יו מקונוהי היה הפנים האלו. עכשיו ל"בלש אמיתי" יש פנים אחרות: יהיה זה הפרצוף המשופם של פארל, המבע המיוסר של קיטש או הפנים הנאות של מקאדמס. אבל אם "בלש אמיתי" תצליח לשחזר את הקסם, היא כבר לא תיזכר כסדרה שבה כיכב מת'יו מקונוהי. היא תיזכר כפי שהיא ראויה להיזכר: המאסטרפיס של ניק פיזולאטו.

וינס ווהן וקולין פארל ב
בסדר, אבל מי הולך לפסל פחיות בירה? | צילום: lacey terrell, באדיבות yes