אין תמונה
הלן מירן ואל פצ'ינו. יפה לך אפרו
יש שתי דרכים להסתכל על "פיל ספקטור", סרט הטלוויזיה המתוקשר של רשת HBO, ששודר אתמול (שלישי) ב-Yes 3 כחלק מפרויקט פסטיבל הקולנוע של חברת הלוויין. הראשונה היא דרמה משפטית שעיקרה הוא דיון שנלעס לעייפה בתרבות האמריקאית: שיטת המושבעים השנויה במחלוקת. יש מעט מאד דברים שאפשר לפשל בהם כשיש לכם את אל פאצ'ינו והלן מירן בתפקידים הראשיים, וגם כאן הם מצליחים להרים כל רגע בנאלי בשתי רמות לפחות. אבל בפועל מאז שהנרי פונדה הצליח להפוך 11 תומכים בעונש מוות לתריסר מתנגדים ב-"12 המושבעים", לא נשאר הרבה לחדש בתחום הזה.

פיל ספקטור (פאצ'ינו), בן למשפחה יהודית ממעמד נמוך בברונקס, בנה בשתי ידיו אימפריה מוזיקלית של איש אחד. בין האמנים הקנוניים שגילה, הפיק את תקליטיהם הראשונים, כתב והלחין כמה מלהיטיהם הגדולים, אפשר למנות את הביטלס, טינה טרנר, לאונרד כהן ושר. אלא שספקטור יצר לעצמו גם שם של מטורף לא יציב: הוא התלבש מוזר, הרס חדרי הקלטות, מירר את חייהם של הכוכבים שלו, השתכר על בסיס קבוע, השתמש באלימות כלפי נשותיו וילדיו ופיתח אובססיה לאיסוף אקדחים. ב-2003 אורח החיים הזה הוביל אותו לרגע ששינה את חייו, כשחשפנית בשם לנה קלרקסון, נמצאה ירויה בראשה על הרצפה בביתו. סימני הדם של קלרקסון על בגדיו של ספקטור, בתוספת מלמולי ההסבר הלא ברורים לשוטרים שהגיעו למקום, הובילו לאישום ברצח.

אין תמונה
מוזר מוזר, אבל רוצח?
כאן נכנסת לתמונה הזווית השנייה של הסרט, שנמצאת הרבה יותר מתחת לפני השטח מאשר מעליו. כלפי חוץ מדובר בניסיון כמעט חסר סיכוי של עורכת דין מנוסה (מירן) לגרום לחבר מושבעים להתרכז בעובדות: דו"ח המז"פ שקובע כי לאור ראיות הדם בזירה מדובר היה בהתאבדות. הבעיה היא שדינו של ספקטור נגזר מזמן בגלל הרקע שלו (רודף נשים, אלכוהוליסט) ובעיקר בגלל שהוא פשוט "לא בא טוב בעין". המסר הזה מאפשר לקחת את הקונטקסט של הסרט ולהשליך אותו גם על החיים שלנו.

אנחנו חיים במציאות של תוויות, רושם ראשוני שמודבק לאנשים שאנחנו מתוודעים אליהם בחיינו, כדי להקל על עצמנו את ההתמצאות בעולם. האפקט שלו כל כך חזק עד שבמקרים רבים הוא הופך לדרך ההגדרה היחידה שלהם. זה לא מקרי שאנשים בעלי חתך דיבור לא רגיל או בעלי משקל עודף כמעט ולא נמצאים במרחב התקשורתי שלהם. התווית הזו גורמת לנו להיות פתוחים הרבה פחות, בדיוק כמו במקרה של פיל ספקטור, לדברים שיוצאים להם מהפה. המצב הזה מותיר שתי ברירות לכל מי שנמצא בסטייה מהקונצנזוס: לבצע שינוי שיחזיר אותו לתלם או להתרגל להדרה.

אין תמונה
אנחנו אלו שמעפנים
הדילמה הזאת היא המפתח לסרט ולמסר שהוא מבקש להעביר. עורכת הדין של ספקטור מבינה שהדרך לליבם של המושבעים עוברת בשמיעת דבריו של ספקטור, אבל זה יוכל לקרות רק אחרי שיתרגלו לנוכחותו ויוכלו לאפשר לעצמם להיפתח לדברים שיאמר. הסרט עצמו, אגב, מקפיד שלא לנקוט עמדה חד משמעית לגבי אמיתות הגרסה של ספקטור (שהורשע לבסוף במשפט חדש ונשלח ל-19 שנות מאסר). ההצגה שלו כזקן תמהוני ומבולבל אמנם מעוררת אהדה, אבל נועדה לשרת מסר חשוב בהרבה: שיפוטיות יכולה להיות לפעמים אכזרית יותר מרצח.