מוזר מספיק כדי לרצוח?
הסרט של HBO על פיל ספקטור עוסק פחות בשאלת האשמה של המפיק האקסצנטרי, ויותר בדימוי הלא שגרתי שלו ובהשפעתו על תוצאות המשפט. המסקנות שופטות דווקא אותנו
פיל ספקטור (פאצ'ינו), בן למשפחה יהודית ממעמד נמוך בברונקס, בנה בשתי ידיו אימפריה מוזיקלית של איש אחד. בין האמנים הקנוניים שגילה, הפיק את תקליטיהם הראשונים, כתב והלחין כמה מלהיטיהם הגדולים, אפשר למנות את הביטלס, טינה טרנר, לאונרד כהן ושר. אלא שספקטור יצר לעצמו גם שם של מטורף לא יציב: הוא התלבש מוזר, הרס חדרי הקלטות, מירר את חייהם של הכוכבים שלו, השתכר על בסיס קבוע, השתמש באלימות כלפי נשותיו וילדיו ופיתח אובססיה לאיסוף אקדחים. ב-2003 אורח החיים הזה הוביל אותו לרגע ששינה את חייו, כשחשפנית בשם לנה קלרקסון, נמצאה ירויה בראשה על הרצפה בביתו. סימני הדם של קלרקסון על בגדיו של ספקטור, בתוספת מלמולי ההסבר הלא ברורים לשוטרים שהגיעו למקום, הובילו לאישום ברצח.
אנחנו חיים במציאות של תוויות, רושם ראשוני שמודבק לאנשים שאנחנו מתוודעים אליהם בחיינו, כדי להקל על עצמנו את ההתמצאות בעולם. האפקט שלו כל כך חזק עד שבמקרים רבים הוא הופך לדרך ההגדרה היחידה שלהם. זה לא מקרי שאנשים בעלי חתך דיבור לא רגיל או בעלי משקל עודף כמעט ולא נמצאים במרחב התקשורתי שלהם. התווית הזו גורמת לנו להיות פתוחים הרבה פחות, בדיוק כמו במקרה של פיל ספקטור, לדברים שיוצאים להם מהפה. המצב הזה מותיר שתי ברירות לכל מי שנמצא בסטייה מהקונצנזוס: לבצע שינוי שיחזיר אותו לתלם או להתרגל להדרה.