הדרמה הפסיכולוגית המוערכת של HBO סגרה את העונה הראשונה שלה בטון מצמרר, אבל השאירה מקום קטן לאופטימיות. בעיקר כשזוכרים שהיא לימדה אותנו כמה קודרת יכולה להיות הדת, כמה דרמטית יכולה להיות ההשפעה של יחסים על אמונה וכמה נודניקים יכולים להיות מעריצים כשהם מתאהבים בסדרה
- "כל החיים, כל האהבה, כל השנאה, כל הזיכרונות, כל הכאב, הכל היה אותו חלום. חלום בחדר סגור. חלום על להיות אדם. וכמו בהרבה חלומות, בקצה הדרך מחכה מפלצת" -
כבר הרבה זמן שלא הייתה כאן סדרה כל כך ורבאלית כמו "בלש אמיתי". הדמויות בה כל כך נהנות לשמוע את עצמן מדברות, עד שברגעי שתיקה נראה כאילו החיוניות עוזבת אותן. זה נורא סימבולי כי כבר הרבה מאד זמן לא היה גם דיבור כל כך אינטנסיבי מסביב לסדרה חדשה. בין אם אתם בצד שחפר בכל ציטוט, בנה מודלים של מגדלי וודו מקש והעלה לאינסטגרם או סתם צעק בכל רשת חברתית "הסדרה הכי טובה אי פעם", נראה שמדובר בסוג של שיא. זה מרתק מפני שמתחת למעטה הפילוסופי-מחתרתי שלה, מסתתר סיפור פשוט ודי מוכר של המרדף אחרי הרשע והמחיר שהוא גובה מהצד הנאור. "בלש אמיתי" למעשה יצרה שתי שכבות של טלוויזיה: הראשונה למי שמחפשים מסרים חבויים, רפרנסים עמומים וקונספירציות לחפור עליהן, והשנייה למי שבסך הכל רוצים לדעת מי היה לעזאזל המטורף החולני שרצח את דורה לאנג.
פה אני רוצה להסתפר | צילום:
באדיבות yes/HBO
הרצח הוא רק תירוץ
המהפכה של "בלש אמיתי" מגיעה דווקא בצד הסמוי מהעין. ניק פיזולטו, מרצה לספרות באוניברסיטאות צפון קרוליינה ושיקגו, יצר כאן את הדבר הכי קרוב לרומן ספרותי על המסך. בניגוד ל"משחקי הכס", למשל, שמתבססת על סיפור מוקפד, אבל פוזלת כל העת לעבר נתוני הרייטינג והאהדה כלפי דמות זו או אחרת (אפילו ג'ורג' מרטין הודה שהנתונים האלה ישפיעו על המשך כתיבת הספרים הנותרים בסדרה), "בלש אמיתי" הגיעה כמוצר מוגמר: שמונה פרקים ללא פילוט, שהוזמנו יחד. מה שאומר שלכל מה שאירע מסביבה לא הייתה כל השפעה על התוכן ושום דבר לא שוכתב, הורכב מחדש או שונה בגלל דעת קהל. נטפליקס התחילה את המהלך הזה עם טרנד צפיית הבינג', אבל כאן זה הרבה יותר מורכב משום ש"בלש אמיתי" היא אנתולוגיה. לא משנה אם אהבתם את ראסט קול ומרטי הארט או לא, בעונה הבאה הסיפור מתחיל מאפס עם גיבורים חדשים.
החופש היצירתי הזה הוא שאפשר את הסגנון האיטי, המהורהר והלא שגרתי של הסדרה. כי כשהמספרים לא לוחצים ואין צורך לדחוס לעונה אחת אירועים של ספר עב כרס, אפשר להתמקד בבניית דמויות. יותר מכל דבר אחר "בלש אמיתי" היא סיפור על האופן שבו אירוע מכונן אחד יכול להשפיע על חייהם של שני אנשים הפוכים לחלוטין. ראסט קול נכנס לתמונה ב-1995 כאדם אחוז טראומה, שהאובססיה לעבודה היא הדבר היחיד שמחזיק אותו מלהתפרק. מרטי הארט מגיע אל החקירה כאיש משפחה, שבסך הכל רוצה להגיע הביתה בשלום. ההתמודדות עם החקירה והממצאים גורמת למרטי לבגוד ולפרק את משפחתו ולראסט לעזוב את המשטרה. הרצח שמרחף מעליהם הוא רק הטריגר לתהליך עמוק, שבלעדיו לא היו יכולים להגיע יחד לנקודת הסיום.
בכלל, "בלש אמיתי" עוסקת באופן כמעט אובססיבי בקשר שבין יחסים לבין אמונה ולהיפך. האמונה של בילי לי טאטל וחבריו גרמה להם להקריב נערות צעירות, גילוי העריות (עליו נרמז בפרק האחרון) בילדותו של ארול צ'ילדרס מוביל ליצירתו של רוצח המונע משכנוע דתי, חוסר האמון של ראסט נובע משברון היחסים שלו עם אשתו אחרי מות בתם הקטנה. במרבית המקרים כשהאמונה עומדת למבחן, מתגלה שמאחוריה עומד מארז של שקרים, מרמה וניצול. אבל דווקא במקרה של ראסט, שמוצג כאן כאנטיתזה המוחלטת לאנשי הדרום העניים, מעוטי ההשכלה והמאמינים האדוקים, התוצאה היא הפוכה.
מלון הכל כלול, גם הרצח | צילום:
באדיבות yes/HBO
אופטימיות זהירה
"צורה וריק", הפרק האחרון של העונה, הוביל אותנו אל שיאו של המאבק בין יחסים לאמונה. קרקוסה הסתברה כמבוך אפל של ענפים ומערות, סצנה מצמררת שלוכדת את הגיבורים והצופים אל תוך מקום מושבה של המפלצת. ראסט הגיע אל הרגע הזה מוכן, פנים אל פנים עם האיש שהאובססיה אליו החזיקה אותו בחיים. דווקא ברגע הזה הסתבר שדווקא היחסים עם מרטי יכולים להציע לו אלטרנטיבה, תקווה חדשה להיאחז בה. השניים לא רק מצילים זה את זה פיזית, יש בניצחון הזה גם גאולה רוחנית. באופן די מפתיע לסדרה אפלה כזו "בלש אמיתי" מסתיימת בנימה אופטימית של הדמות הכי קודרת שלה: "פעם הייתה רק חשיכה", אומר ראסט רגע לפני עליית הכתוביות, " אבל אם אתה שואל אותי, נראה שהאור מתחיל לנצח".
כל כך הרבה דיבורים על יחסים, אור וחושך, הנה גם אני נפלתי במלכודת הדבש הפילוסופית של "בלש אמיתי". אבל האפקט של כל הציטוטים הקודרים האלה לא היה מוצלח בלי השוטים הפתוחים והנפלאים של נופי לואיזיאנה. בכלל, עבודת המצלמה בסדרה הזו (בייחוד הקרב בפרק 4 וסצנת "קרקוסה") היא הסיבה ש-HBO מתהדרת בכך שהיא עושה הרבה יותר מטלוויזיה. על מת'יו מקונוהיי כבר די נאמר הכל, ובצדק, התפקיד שלו כאן מרשים הרבה יותר מזה שעליו זכה באוסקר. וודי הרלסון הוא בחירה מבריקה לא פחות. האם זה אומר ש"בלש אמיתי" חפה מבעיות? כמובן שלא. יש בה נטייה לעיתים להתאהב בדיאלוגים של עצמה, הדמויות הנשיות שלה שטוחות וסטריאוטיפיות והיא לא באמת מביאה חידוש לז'אנר שאליו נכנסה. כל זה רק מוכיח שכמו הגיבורים שלה גם "בלש אמיתי" פגומה ופגיעה, וזה רק הופך אותה למוצלחת יותר. אמיתית יותר.
הפרק האחרון של "בלש אמיתי" שודר אתמול (שלישי) ב-yes Oh וזמין לצפייה ב-VOD
