אבי לי מילר הפכה לפנים של "רקדניות קטנות" לגמרי במקרה. התכנון המקורי של רשת "לייפטיים" היה, אמנם, לצלם ריאליטי שיתמקד ברקדניות צעירות ובאמהות המטורללות המקריבות אותן על מזבח התהילה; לשם כך שכרה ההפקה את הסטודיו הוותיק של מילר בפיטסבורג, והיא, מצידה, הייתה אמורה לשמש ככוראוגרפית בלבד. אך מהר מאוד התגלו במילר כל התכונות הדרושות ליצירת להיט על טהרת הטראש האמריקאי: חוצפה, פה מלוכלך, ביטחון עצמי מופרז ונטייה להתקפי זעם תיאטרליים. "רקדניות קטנות" החלה להיות משווקת כקרקס הדורסני של אבי לי מילר, ואחרי שש עונות מוצלחות ושלושה ספין-אופים שפותחו על ידי הרשת, ניתן לשער שאף אחד שם לא מתחרט.
כפרסונה טלוויזיונית, מילר היא הכלאה משונה בין ד"ר פיל ושי חי מ"האח הגדול". לכאורה, מדובר באשת מקצוע מנוסה שעניינה העיקרי הוא להציג את המשנה החינוכית והאמנותית שגיבשה במשך שנים מאחורי הקלעים. כמקובל בז'אנר, היא אף השכילה למנף את ההצלחה לכדי ספר עזרה עצמית לאמהות שהוציאה לפני כשנתיים ("את כל מה שלמדתי בחיים, למדתי בשיעור ריקוד"), למרות שלה עצמה אין ילדים. בפועל, השיטה החינוכית של מילר - המיושמת מזה כחמש שנים לעיני המצלמות של "לייפטיים" - גובלת בבריונות ובהתעללות רגשית. כשילדה בת 13 בוכה בשיעור כי כואבת לה הבטן, מילר תגיד לה ש"היא נותנת לרגשנות להשתלט עליה"; לאחר מכן, בשביל להמתיק מעט את הגלולה, תדאג לציין גם ש"לכל אחת יש תחליף".
אין צורך להסביר, אם כך, מדוע הילד הרגיש שבתוכי נאנח לרווחה כשכבר בראשית שיחתנו הטלפונית מתעורר במילר חשק ספונטני לתקוף דווקא את הפקת "רקדניות קטנות", לקראת עליית העונה השישית (מדי שבת ב-16:00 בערוץ לייפטיים). "עם ההפקה הזאת, סביר להניח שלא נראה שום דבר חדש בעונה הבאה", היא אומרת. "פעם התכנית הייתה אמיתית יותר. הייתי עובדת עם ילדות ואמהות שאני מכירה, הייתה לי היסטוריה איתן. עכשיו יוצא לי לעבוד גם עם ילדים שזרים לי, ובכל פעם שאני מעירה להם הם מגלגלים את העיניים. אם מדובר בילדה שאני מכירה ויודעת למה היא מסוגלת, אני מרגישה בנוח להעיר לה. אם אני לא מכירה אותה, זאת בעיה. הכל הופך להיות מזויף".
את מרגישה שהמצלמות שינו את האופן שבו את מעבירה את השיעורים שלך?
"לא ממש. למען האמת, כל מה שהן עושות זה להפריע. הן עומדות באמצע, לא זזות כשצריך והילדות יכולות גם להיפצע בגלל זה. תדע לך שבהרבה פעמים שרואים אותי צועקת בתכנית, זה בכלל אשמת ההפקה. יוצא שהילדות הן אלה בחדר, אז גם עליהן אני מתעצבנת. אבל אם אני השתניתי? ממש לא. הייתי מורה, ואני עדיין מורה".
זאת דינמיקה מאתגרת.
"זה קשה. התפקיד שלי עם הבנות הוא לייצר שואו. חשוב לי קודם כל לעשות ריקוד שיהיה תחרותי ויוכל לנצח בסופו של דבר. זה הרי הפורמט. אבל לפעמים, כל הקטע הזה משעמם בטלוויזיה. לייצר ריקוד טוב וטלוויזיה טובה זה שני דברים שונים שונים לגמרי. הרי לפני התכנית, המפיקים לא היו פעם אחת בתחרות ריקוד, ואני בעסק הזה מאז שאני ילדה. את כל הכסף שאני מקבלת מהתכנית אני אחר כך משקיעה בשכירות של הסטודיו. חשוב לי קודם כל להישאר תחרותית, כדי שיוכלו להיות לי עוד ועוד תלמידים".
את גם סופגת הרבה ביקורת על הדרך שבה את מלמדת.
"אני לא חושבת שמה שאני עושה שונה ממה שעושה מאמן שאחראי על קבוצת ספורטאים. יש לי תלמידים ב-17 מופעים בברודוויי, ואחרים בתכניות טלוויזיה ובסרטים. אני לא חושבת שיש ספק שהשיעורים שלי משתלמים. מי שלא בנוי לזה, יכול פשוט לפרוש".
"ההפקה רצתה 'עקרות בית אמיתיות' וככה זה יצא"
מילר (49), בת לכוריאוגרפית, החלה ללמד ריקוד כבר בגיל 14, ובהמשך הקריירה ירשה גם את העסק של אמה. במרוצת השנים ייצאה מספר מרשים של בוגרים למקומות הנחשקים ביותר בתעשיית הבידור, והסטודיו הצנוע בפיטסבורג, פנסילבניה, מיצב עצמו כאחד מהמובילים באזור. "לדעתי, כל ילד צריך לרקוד", היא אומרת. "גם אם הוא יהיה מעולה בזה, וגם אם הוא יהיה גרוע. זה תלוי בו. אבל הריקוד תורם המון כישורים שילוו אותך לכל החיים. יש לי תלמידים שגדלו להיות גם עורכי דין, מהנדסים ואקדמאים. זה בראש ובראשונה בגלל מוסר עבודה".
רק לאחרונה בת טיפוחיה של מילר, מאדי זיגלר בת ה-13, הודיעה כי תעזוב את "רקדניות קטנות" כדי לככב בסרט חדש שיבוים על ידי סיה פרלר. "אני ממש מתרגשת", אומרת מילר. "היא בהחלט תחסר לנו. זאת תשובה טובה לכל האמהות שלא הבינו למה נתתי דווקא לה קטעי סולו".
מגיל צעיר בחרת להיות מאחורי הקלעים, ולא על הבמה. למה?
"זה משעמם מאוד להיות זאת שעל הבמה, ואני משתעממת בקלות. הרקדנים בברודוויי, לדוגמה, חוזרים על אותם מופעים עשרות ולפעמים מאות פעמים. היו לי בוגרים במחזמר "Wicked", אתה מתאר לעצמך כמה פעמים הם היו צריכים לעשות את אותו הדבר?".
ב-2011 הפציעה לחייה "רקדניות קטנות", וההצלחה, לדבריה, הייתה הפתעה גמורה. "הייתי בטוחה שאף אחד לא יצפה בזה. חשבתי שזה כל כך מטופש, שאין שום סיכוי שזה יצליח. בגלל זה גם לא היה אכפת לי מאיך שנראה השיער שלי בתכנית, או האיפור שהיה לי. ואז זה הגיע בבום - בכל תחנת אוטובוס ובכל פינה בניו יורק ראו את הפנים שלי, זה היה משוגע".
הפיכתה לטאלנט כלל-אמריקאי איפשרה לה אמנם לפתוח בית ספר חדש בלוס אנג'לס, אך במקביל שמה אותה במרכזן של כמה שערוריות מתוקשרות ובלתי מחמיאות בעליל: באוקטובר האחרון היא הפכה לחשודה ב-20 עבירות של הונאה והעלמת מסים, שיכולות לעלות לה בקנס של 5 מיליון דולר; בנוסף, לאחרונה היא נאלצה לשלם פיצויים כספיים לקלי היילנד, אמה של אחת הרקדניות בתכנית, שתבעה אותה לאחר קטטה שפרצה ביניהן בזמן הצילומים.
מה הסיפור של האמהות ב"רקדניות קטנות"? הן לא לגמרי שפויות.
"זה אחד הדברים שהרבה אנשים טועים בהם, כי ככה זה מצטייר בתכנית. יש כמה אמהות שאין להן שום דבר אחר לעשות, אין להן עבודה, אז הן יושבות בסטודיו כל הערב ומחלקות ציונים לילדות של נשים אחרות. רוב האמהות לא יושבות שם, ורק באות לאסוף את הילדות אחרי השיעור. ההפקה רצתה לעשות משהו בסגנון 'עקרות בית אמיתיות', וככה זה יצא".
"ריאליטי ילדים זה כמו לנופף לילד בשוקולד מול העיניים ולהגיד שזה מזיק לשיניים"
לפעמים הפה הגדול של מילר מצליח לחצות את הגבולות הרעועים ממילא של ז'אנר הטראש-ריאליטי. מאז שעלתה לאוויר ספגה "רקדניות קטנות" מטחי ביקורת כמעט מכל כיוון אפשרי: הרקדנים-כוכבים מארק באלאס ודרק האף טענו שהיא פוגענית, מנחת הטלוויזיה שרי שפרד אמרה שהיא הופכת ילדות לאובייקטים מיניים, הורים מודאגים קראו לבטל אותה וחברות למקצוע חשבו שמילר ראויה לשבת בכלא. הריב האלים בין מילר להיילנד בעונה הרביעית של התכנית, שהתרחש לעיני הילדות ועירב אחת מהן באופן אקטיבי למחצה, חצה את הגבול אפילו מבחינת המעריצים.
בישראל זה ככל הנראה היה קורה הרבה יותר מוקדם. תכניות הריאליטי-ילדים בארץ מעדיפות לאמץ פורמט של תחרות כישרונות ("מאסטר שף ילדים", "בית ספר למוזיקה" - שתיהן של "קשת") ונוהגות ברמה גבוהה של רגישות (בלי צעקות, בלי אודישנים לא מוצלחים). אבל במונחים אמריקאים, עם כל הצער שבדבר, "רקדניות קטנות" איננה הריאליטי הקיצוני ביותר שהעמיד ילדים במרכזו: "Kid Nation" של CBS מ-2007, למשל, ששלחה ילדים בגילאי 8-15 לשרוד בעצמם בעיירת רפאים (כאילו ש"בעל זבוב" לא הספיק לנו), כבר הלכה הרבה יותר רחוק. האם זה הופך את הקרקס של מילר ללגיטימי?
"ילדים לא מבינים עד הסוף את ההשלכות של הפרסום", טוענת מיכל אופיר-ויזל, פסיכולוגית קלינית ממרכז ד"ר טל המתמחה בילדים ובני נוער. "הדבר שהם הכי רוצים הוא להתפרסם, אבל כמה שנסביר להם על המשמעויות של זה, זה לא יעזור. זה כמו לנופף להם מול העיניים בשוקולדים ולהגיד להם שזה מזיק לשיניים. במקרים של השפלה אל מול המצלמות, כמו מה שקורה ב'רקדניות קטנות', יש משהו בעייתי עוד יותר. לכולנו הרי אכפת מה חושבים עלינו, אבל בפרט לילדים. ההשפלה הפומבית בתכנית יכולה ללוות את הילדות גם אחריה, כשהן יהיו חשופות לתגובות של הסביבה, ולהוביל אפילו למקרים של דיכאון. מעבר לכך, אנחנו יודעים שיש אחוז גבוה של מקרי הפרעות אכילה בקרב רקדניות שלמדו תחת מורים קשוחים".
מילר, כמנהגה, מגלגלת את האשמה לאמהות. "הביקורת שאני נותנת לילדות לא באה במטרה לפגוע", היא מסבירה. "אני יכולה לצעוק על ילדה ליישר את הרגל, כדי שהיא לא תיפצע בעתיד, בניגוד לאמהות שצועקות ומעליבות בלי קשר לכלום. הקהל רואה את זה. עובדה שיש ילדים שנתקלים בי ברחוב ורצים לחבק אותי. בסופו של דבר, רואים שאכפת לי מהילדות ושאני בסך הכל רוצה שהן יצליחו".