אחרי שידור הפרק האחרון של "אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון" (אמש ב-yes) אפשר כבר להכריז שזאת הייתה אחת הסדרות הטובות של 2016. ואז מה אם רק אפריל, ואם עונה 5 של "בנות" הייתה מעולה ואם "צל של אמת" העיפה לנו את המוח. "סיפור פשע אמריקאי" אמנם קצת חלפה מתחת לרדאר הישראלי, אבל עדיין שווה להתעכב עליה. מה שאמורה היתה להיות בסך הכל סדרת בת של "סיפור אימה אמריקאי" שמשחזרת את משפט או.ג'יי סימפסון באופן קצת טראשי וקאמפי, אפילו הולמארקי, התגלתה כיצירת מופת קטנה.
למי שלא ראה, נספר שריאן מרפי ("ניפ טאק", "גלי", "סיפור אימה אמריקאי") עומד מאחורי הסדרה, שחוזרת עשרים שנה אחורה למשפט סימפסון (נו, רצח כפול של אשתו לשעבר והחבר שלה, אתם זוכרים) שכנגד כל הראיות והסיכויים, הסתיים בזיכויו. בין היתר הסדרה עוקבת אחרי המרדף המפורסם במכונית הברונקו הלבנה, המתח הגזעי שליווה את הפרשה והיה אחד הגורמים לזיכויו של סימפסון, המושבעים שהתחרפנו לאיטם במשפט הארוך וציוני דרך היסטוריים מזן ה"איף דה גלאב דונט פיט, אקוויט". כלומר, כל הרגעים שילד ניינטיז ישראלי זוכר במעורפל וילד ניינטיז אמריקאי זוכר באופן חד, כי הם עיצבו את התרבות האמריקאית ושיקפו את הגזענות האמריקאית ואת מערכת המשפט הכל כך שונה משלנו (אפשר להסכים שאם כאן היו מושבעים, רומן זדורוב היה בחוץ).
באופן עקרוני, הסדרה אמורה להיות חלק מגל ה"טרו קריים" שכולל את "הג'ינקס" או "צל של אמת", אבל האמת היא שאין שום קשר בין סדרות הדוקו-פשע הללו לממתק של מרפי. הסדרה הזאת היא יותר דרמה משפטית מאשר סדרת טרו קריים. היא גם לא ניסתה להגיע לאמת, או אפילו נקטה עמדה לגבי אשמתו או חפותו של סימפסון, רק סיפרה לנו מה קרה, ועל הדרך סיפקה לנו ניתוח תקופתי ותרבותי מבריק.
אחת הסיבות המרכזיות לכך שהסדרה הייתה כל כך מעולה היא שרה פולסון בת ה-42, בתפקיד שסוף סוף יביא לה את האמי (פרט ביוגרפי כיפי וקריפי: היא יוצאת עם השחקנית הולנד טיילור בת ה-72 שגילמה את אמו של צ'ארלי שין ב"שני גברים וחצי"). פולסון מגלמת את התובעת במשפט או.ג'יי, מרשה קלארק, ככל הנראה הדמות הכי טראגית בפרשה (אוקיי, אחרי ניקול בראון). התובעת המחוזית שקיבלה תיק מדהים שהיה אמור להיות בכיס שלה והצליחה, שלא באשמתה, להפסיד בו. במהלך המשפט הפכה קלארק בניגוד לרצונה לסוג של סלב, כולל תמונות עירום שלה שדלפו מחופשה, ביקורת על האימהות שלה ועקיצות על התספורת. המשפט הזה היה סקסיסטי ומיזוגני כמעט כמו שהוא היה גזעי, והיא זאת שאכלה את כל החרא. דמות חזקה ומרגשת שאפשר להעריך רק היום, בפרספקטיבה של עשרים שנה. לקלארק עצמה, כיום בת 62, לא היה קל לצפות בסדרה, הנה ראיון נוגע ללב שערכו איתה בוולצ'ר.
תפקיד מרשים נוסף בסדרה הוא זה של ג'ון טרבולטה שמגלם את עורך הדין הנכלולי בוב שפירו. יש משהו גרוטסקי בליהוקים, גם טרבולטה, גם דייויד שווימר האיום בתפקיד עורך הדין רוברט קרדשיאן (כן, אבא של) ואפילו סלמה בלייר בתפקיד קריס ג'נר, אבל איכשהו, ברגע שמתרגלים, הם נופלים למקום. קובה גודינג ג'וניור מגלם את או.ג'יי סימפסון בליהוק שלא זכה ליותר מדי שבחים בארה"ב, אבל למי שלא ממש בקיא בניואנסים של דמותו של סימפסון, זה עובר סבבה. הנה הקאסט של הסדרה לעומת הדמויות האמיתיות בפרשה.
הסדרה ספגה ביקורת על השימוש בבנות קרדשיאן, שמופיעות בסדרה בכמה רגעים קטנים ודי מטופשים. לפי הטענות, מדובר בשימוש זול לצרכי רייטינג בלבד בכוכבות טראש. הרי הקשר היחיד שלהן לפרשה היה שאביהן ייצג את סימפסון, למה לדחוף אותן בכח? אבל דווקא אפשר למצוא כאן היגיון. הפרשה הזאת, במובנים רבים, היתה הריאליטי הראשון – המרדף אחרי הברונקו הועבר בשידור חי, כמו גם חלקים גדולים מהמשפט. אנשים היו מרותקים, שיאי צפייה נשברו, גם הגבולות בין חדשות ובידור המונים. למתוח קו ישיר בין הפרשה הזאת ובין תרבות הריאליטי, שבנות קרדשיאן הן הייצוג הכי בולט שלה בעשור האחרון, זה חכם ונכון.
"אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון" (שהעונה השנייה שלה תתמקד בהוריקן קתרינה) הפכה לסדרה החדשה הכי נצפית ב-2016 בטלוויזיה האמריקאית. אפשר להבין למה. ילדי ניינטיז מצאו בה שחזור מדויק ומצחיק של תקופה שעד לשנים האחרונות לא ממש נתפסה כנוסטלגית (אלוהים, עברו כבר יותר מעשרים שנה). ויותר מהכל, היא הצליחה להיות טראשית, מבריקה, מענגת, משקפת, ביקורתית, מרגשת ומותחת, ואז מה אם ידענו מראש את הסוף.