אנחנו במטבח של בטי, דון מכין מילקשייק עם ילדיו. בטי מודיעה לו, כל כולה פאסיב אגרסיב, שהיא מתחילה ללמוד פסיכולוגיה. תתפלא, היא אומרת, אנשים אוהבים לדבר איתי. כאילו לא נחמצנו יחד איתה כשהפסיכולוג התעלל בה בסשנים הרחוקים ההם, ואז הלך להלשין לבעלה; כאילו היא לא חסרת מודעות, חסרת אמפתיה, חסרת יכולת הכלה. נו, שיהיה. הנרי פרנסיס נכנס למטבח ותופס את מקומו של דון. גורר אחריו מבט מלא משמעות – העבר הוא עבר. הוא חתום וסגור ומוכתם במילקשייק.
ההווה קצת יותר מסובך, כי גירושין נוסח הסבנטיז הם דבר מלוכלך יותר, ובטח שהרבה פחות ברור. יש יותר מלחמות, יותר משא ומתן ויותר דרמות. דון מנסה למרוח את הזמן. נראה לי שאתה נהנה מזה, אומרת לו מייגן בטלפון. וגם אם הוא לא מודע לזה, יש בזה מן האמת. ואם אנחנו כבר נוגעים בדרמות, אז כאן יש כאלה בשפע. בחלק ניכר מהפרק אנחנו מצויים בלב קומדיית טעויות צרפתית שמתפוצצת מרוב רגשות והתנצחויות באדיבות מייגן, אמא שלה ואחותה, שהתכנסו לצורך פירוק הנכסים מדירתו של דון ומספקות לנו חתיכת אתנחתא קומית. האחות, צלב בוהק על צווארה – סבורה שמייגן נכשלה בנישואיה ומתביישת בה ובשבילה, וגם מסרבת בנחרצות להישאר בדירה לטפל במובילים כשמייגן צריכה ללכת לפגישה; האמא - צרפתייה מוגזמת באופן נהדר - מציגה את מגוון הרגשות הגדול ביותר. היא נגעלת (מכתמי היין על השטיח בדירה, ובצדק, כי אנחנו זוכרים היטב איך הם נגרמו), היא כועסת (על דון, שהרס את המשפחה שלהם), היא מאשימה (אולי היא גם מאשימה את דון גם על שבגללו הכירה את סטרלינג?), היא צועקת (ללא הרף), היא מזלזלת (אומרת למייגן שרבה עם אחותה 'תני לה ללכת להתפלל בכנסייה שלה' במלוא בוז) והיא נוקמת (מורה למובילים להעמיס את כל הרהיטים ועוד קוראת לסטרלינג להגיע מיד עם מזומן כדי לשלם להם את ההפרש). אין לה בעיה גם להביע את דעתה בפני סטרלינג על יחסיהם, "כל פעם שאתה מקבל מה שאתה רוצה אתה בורח", שלא לדבר על לעזוב את אביהם לטובתו בסוף הפרק. תשכחו מהנימוס האמריקאי, הצרפתיות באו לשים את הדברים על השולחן, ובמקרה הזה, גם לקחת אותו איתן.
מה זה אותנטי?
מה לגבי העתיד? יחסיו עם המלצרית שפגשנו בדיינר בפרק הקודם, דיאנה, מתבררים כעתיד שלא מתמשש. אומרים שלכל גבר יש שלוש אהבות בחייו, האם היו אלה בטי, רייצ'ל ומייגן? האם דון כבר גמר את המכסה שלו? האם המלצרית היא לא הרביעית, כי אין ארבע, יש רק שלוש? בפעם הראשונה נראה שיש לו אופציה להתחיל משהו ממקום נקי. הוא כבר לא משקר בקשר לעבר שלו, הוא כבר לא בוגד באף אחת, הוא מגיע אותנטי, שלם, משרה תחושה של קבלה עצמית, לטוב ולרע (למשל במפגש במעלית עם שכניו, הרופא ואשתו, מאהבתו לשעבר. הוא לא נראה נבוך או מתבייש בדיאנה הלבושה בבגדי המלצרית שלה, גם לא כשהרופא מקניט אותו. אבל כל האותנטיות שלו לא עוזרת, הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה, את מערכת היחסים עם דיאנה, כי במקרה היא הרבה יותר דפוקה ממנו.
זה מתחיל כשהוא מאתר אותה במסעדה בניו יורק, לשם עברה, ומפציר בה להתקשר, כשהיא מתקשרת אחרי העבודה הוא מצליח לגרום לה לבוא אליו. השעה שלוש בלילה והיא כבר שתויה. מתברר שעזבה את עירה, רסין שבוויסקונסין, ואת ביתה, חניה כפולה והכל. היא הטילה מטבע ויצא לה ניו יורק. דון אומר לה שהוא דווקא תמיד רצה לגור בניו יורק, שראה אותה בכל הסרטים ובכל המגזינים. הוא בעצם קנה את החיים שלו מתוך מגזין. גם הדירה שלו נראית כאילו יצאה ממגזין אדריכלות, כך היא אומרת לו כשהיא נכנסת, וגורמת לנו לפקפק באמיתיות החיים של דון. היא, לעומת זאת, באמת אחת הדמויות האמיתיות שנראו בסדרה. במובן מסוים היא הנגטיב של בטי, היא זאת שעזבה את הבית, זה עם החניה הכפולה, ואת משפחתה. עם התקדמות הפרק היא מספרת על בתה שמתה משפעת, ועל בת נוספת שנטשה מאחור. לא קלי קלות. אם חושבים את זה, גם אחרי שבטי ומייגן פיתחו יותר אישיות, כשהן התחילו להיות בנאדם אמיתי, עם רצונות, או דעות, או שיגעונות, ולא רק נערה שמדגמנת או מזכירה יפה, העניינים הידרדרו. יכול להיות שמצב האפס הזה, "הלפני", הוא שמדליק את דון (ליותר מרומן מזדמן), אבל במקרה דיאנה ככל הנראה לא נדע.
חתונה או הרפתקאות?
בין לבין אנחנו מקבלים את האמנית פימה ראיין, שמגיעה למשרד לעבוד על פרסומת ומצליחה לשחק עם סטן בחדר החושך ועם פגי בפלורסנט המשרדי כדי להשיג את מה שהיא רוצה, לפחות עד שפגי עולה עליה ומתאכזבת כשהיא מבינה שהיא לא כל כך מיוחדת בעיני פימה כמו שחשבה. "גם אני לא התחתנתי", אומרת פימה לפגי, "הייתי מפספסת יותר מדי הרפתקאות". אבל פגי מפספסת גם את החתונה וגם את ההרפתקאות.
ויש גם פגישה איומה בין הארי למייגן במסעדה, שבה היא מנסה לקבל את עזרתו במאמצה להפוך לכוכבת והוא מנסה לכפות עליה סקס, ואפילו לא באיזה רמז עדין אלא ממש בבהמיות. אחד מהקטעים הנבזיים ביותר בסדרה, בתוספת שקרים עסיסיים גם לדון מיד אחר כך. הסצנה הזאת מחדדת את התמיהה מכך שכולם כועסים דווקא על דון, שבסופו של דבר הוא אדם די הגון. אוקיי, יש את עניין הנאמנות לנשותיו, אבל הכעס של ג'ואן, הכעס של פגי כשחזר בתחילה למשרד, ובכלל של כל השאר נדמים קצת מוגזמים.
טלנובלה בע"מ
אבל לא סיימנו עם דון והנשים המשמעותיות בחייו. את ההווה צריך לפתור, ולדון ניתנות שלוש נקודות מבט. "הן רוצות להעניש אותך, ואז אתה מתרגז ורוצה להעניש אותן, אבל אתה יודע שזאת אשמתך", אומר לו פיט. "אל תתפשר עד שתקבל את המספר שאתה רוצה", אומר לו רוג'ר, "לא משנה מה היא תגיד, נתת לה חיים טובים, היא לעולם לא היתה משיגה אותם". "מייגן היא לא ג'יין", עונה דון, "אז היא לא אמרה שבזבזת את נעוריה ואת יופייה? שניצלת את שנות הפוריות שלה? חנקת את הקריירה שלה? איזו קריירה? היא צרכנית". ואילו הארי רק מפטיר שהיא עשתה טעות כשעזבה את הטלנובלה ועברה לאל.איי, אבל זה מספיק לדרוך על רגשות האשמה של דון.
בפגישה של דון ומייגן היא אומרת לו בדיוק את הדברים שרוג'ר אמר שתגיד. פלוס עלבונות כמו "שקרן מזדקן מרושל ואנוכי". דון הולך על גישת האשמה של פיט ונותן לה צ'ק של מיליון דולר (!). אם מתחילים לסגור את הקצוות, מייגן בהחלט יצאה מורווחת, ואם לא נראה אותה יותר בפרקים הנותרים אז כנראה שהיא כבר במקום אחר, מבזבזת את עצמה לדעת. ואי אפשר להאשים אותה.
לא יהיה מפליא לגלות שזה כל מה שהיה לדון בבנק, אבל מבחינתו הוא קונה את העתיד שלו, פוטר את עצמו מהאשמה, נפרד מהעבר, מנקה את השולחן, שיהיה ריק ומסודר לקראת דיאנה. אבל אם הוא שילם כדי להיפטר מהאשמה שלו, דיאנה מחליטה להתבוסס בזו שלה. וכך הוא מוצא את עצמו בלי כסף, בלי נשים, אפילו בלי רהיטים. "זה כל כך טוב", מזמר ברקע השאנסון החותם את הפרק "C'est si bon", "ללכת ככה סתם, שלובי זרועות, לשיר שירים, זה כל כך טוב, ללחוש מילים מתוקות". אאוץ'.
