הרבה זמן לא נראתה סדרת טלוויזיה מושמצת כל כך כמו "Friends from College", החדשה של נטפליקס שיצר ניקולס סטולר (״קח את זה כמו גבר״, ״החבובות״, ״עד החתונה זה יעבור״. במילים אחרות, כמעט כל סרט בכיכובו של ג׳ייסון סיגל). כמה מושמצת? 25% באתר רוטן טומטוס ואינספור ביקורות מרחבי העולם שמכתירות אותה כבזבוז זמן ובזבוז של שחקנים כישרוניים. אבל מה שמעניין במיוחד היא הטענה העיקרית נגד הסדרה - שהדמויות שבמרכזה הם אנשים איומים. הטענה הזאת מפתיעה במיוחד לא רק כי הסדרות הפופולריות ביותר של העשורים האחרונים מציבות במרכזן דמויות מלאות פגמים כמו האנה הורבאת׳, טוני סופרנו, וולטר ווייט או קארי בראדשו, אלא כי הדמויות ב-"Friends from College" הן באמת לא כל כך גרועות, אלא מציאותיות להפליא. ואולי המראה האמינה הזאת היא בדיוק מה שמצליח להרגיז כל כך את המבקרים.
אית׳ן, ליסה, סאם, מקס, מריאן וניק הם שישה חברים שנפגשו בקולג׳, מן הסתם, אבל לא סתם קולג׳ - הרווארד, מה שכבר מרמז לכם שמדובר בחבורה של אנשים אינטיליגנטיים ואמידים יותר או פחות, כל אחד לפי המקצוע שבחר בו. בכל זאת - השכלה מצוינת היא כבר ממש לא הבטחה לעושר. כמו כל חבורת חברים טלוויזיונית שמכילה מספר שווה של נשים וגברים, גם כאן מוצג פלונטר רומנטי - אית׳ן וליסה נשואים, אית׳ן וסאם (גם היא נשואה והיחידה בחבורה עם ילדים) מנהלים רומן לוהט כבר עשרים שנה, מקס מאוהב באית׳ן בסתר ולליסה יש עבר רומנטי והווה לא כל כך ברור עם ניק.
כן, מדובר בעוד סדרה מסוגת ה"אנשים צעירים שחיים בעיר ומנווטים בין אהבה לקריירה", רק שלא כמו "בנות", "חברים", "איך פגשתי את אמא" ו"לא בטוחה", כאן מדובר באנשים בני ארבעים. לא כשהסדרה מגיעה לקיצה, אלא כשהיא מתחילה. הם נמצאים בקצה התחתון של דור ה-X, זה שכבר לא כל כך נהוג להציץ לחיי האהבה והצרות הקיומיות שלו על המסך. לא שחסרות סדרות מצליחות עם דמויות בגיל ארבעים ומעלה, אבל שם מה שמוביל את העלילה הוא לא החיים החברתיים שלהם. "Friends from College" מספק הצצה די נדירה ומסקרנת לאיך חברויות מהסוג הזה שורדות. תחשבו על האנה ומארני 15 שנה קדימה - אתם לא מתים לראות איך זה נראה? טוב, בעצם תמחקו את זה.
מעט משונה שדווקא האישיות הלא מושלמת של הדמויות של "FFC" היא מה שמושך כל כך הרבה ביקורת שלילית. למעשה, מדובר באנשים הרבה יותר טובים ורגישים מכל הדמויות בכל הסדרות שצוינו לעיל, אז האם זה הגיל? האם אנחנו פחות סלחנים כשאנחנו רואים בני ארבעים עושים טעויות מאשר בני עשרים? נדמה שהכעס שהדמויות ב-"FFC" מעוררות נובע מכך שהן פשוט מהוות מראה מציאותית להפליא לאנשים שצופים בהם, אבל דווקא האנושיות הזו היא מה שהופך אותם לכל כך מעוררי הזדהות. בניגוד לחבריהם בני העשרים, הם נמצאים במקום מאתגר יותר בחיים - הם גדלו בתקופה בה המסלול ההטרונורמטיבי היה מצופה מכולם. לדלג על השכלה לא ממש בא בחשבון אם הגעת ממעמד בינוני, ומתוך השילוש קריירה-משפחה-הגשמה עצמית, השניים הראשונים היו אלה שקודשו על חשבון השלישי, שהוא כידוע בראש מעייני דור ה-Y.
למרות שהדמויות שלא בחרו ללכת במסלול הזה - ניק ומריאן, שניהם רווקים שמתרחקים ממחויבות זוגית או קרייריסטית - הן הדמויות שמקבלות הכי פחות פוקוס בסדרה, נדמה שהם גם המאושרים ביותר. השאר נכנעו ללחצים של החברה הסטרייטית ועכשיו הם מתמודדים עם כל הבעיות שנובעות מכך. אית׳ן הסופר נאלץ לכתוב ספרים לנערות חרמניות כי הספרות הרצינית שלו כבר לא מוכרת, עורכת הדין ליסה (קובי סמולדרס מ"איך פגשתי את אמא" האיומה, מהממת כתמיד) מקבלת עבודה נחשבת ומכניסה אבל בארגון גברי מאצ׳ואיסטי בו חבריה למשרד שולפים מולה את הזין וסאם מאוהבת עד מעל הראש בבעלה ובילדים שלה, אבל גם באית׳ן. בתוך המבוך הזה שהם נקלעו אליו, הם מנסים לדאוג לעצמם ועל הדרך גם לא לפגוע באחרים, מבלי הכלים של החפירה העצמית האובססיבית של הדור מתחתיהם. לצפות באנשים מהדור הזה מנסים להבין את הרגשות שלהם זה כמו לצפות בילד שלומד ללכת (רק אחת מהדמויות נמצאת בטיפול, והיא מתחילה אותו במהלך הסדרה). זה לא מכעיס, זה בעיקר מכמיר לב.
בעוד דור ה-Y, הטלוויזיוני והלא טלוויזיוני, עוסק ב"אני" מבלי להתבייש בכך, דור ה-X עושה את אותו הדבר בדיוק, רק תחת מסווה של התחשבות באחרים. טוב, לא מדובר בדיוק במסווה. כשאית׳ן וסאם נהנים מהרומן שלהם וסובלים ממנו בו זמנית, הסבל נובע מהחשש לפגוע בבני הזוג שלהם. הרומן ארוך השנים הזה מצוין בכל אחת מהביקורות שקוטלות את הסדרה כעדות לכמה הדמויות שבה איומות, אבל האמת היא שדווקא הוא מקבל טיפול מורכב ומרתק כל כך, ששווה לצפות בה רק בשביל לקבל פרספקטיבה קצת שונה על בגידה. מדובר בבגידה קלאסית - אית׳ן וסאם שוכבים מאחורי הגב של בני הזוג שלהם ומשקרים להם על כך בכל הזדמנות, אבל התסריט מקשה מאוד לשנוא אותם באופן אוטומטי, וטוב שכך. אית׳ן וסאם טובים לבני הזוג שלהם. הם אוהבים אותם, רוצים להיות איתם, מעריכים אותם ומתייחסים כך גם אחד לשניה. זהו לא סיפור על אנשים רעים שבוגדים מתוך זלזול, אלא על אנשים שפשוט מאוהבים ביותר מאדם אחד. להסתכל על הרומן שלהם ולהסיק ממנו שמדובר במעשה איום ונורא הוא רידוד של המציאות המונוגמית המאתגרת, והוא אחד הרומנים הכי מעוררי מחשבה בתרבות הפופולרית לגבי עתיד האנושות בכל הקשור לחיי הזוגיות. אם לומר זאת במילים פשוטות - אית׳ן וסאם הם לא אנשים בוגדניים, הם פשוט גדלו בתקופה בה מערכות יחסים פתוחות וריבוי אהבות עדיין היו טאבו בלתי נסבל. לא שמדובר במנהג שמתקבל בברכה בימינו, אבל בתור האנשים הליברלים שהם, סביר שזה בדיוק מה שהם היו שוקלים אם רק היו צעירים ב-15 שנה. כך או כך, האהבה של כל אחד מהם ליותר מאדם אחד יותר מחממת את הלב מאשר מכעיסה.
ישנן עוד נקודות זכות לזקוף לזכותה של "Friends from College" - יש בה רפרנסים אינטיליגנטיים ומצחיקים לתרבות הפופולרית, רגעים שהם מצחיקים-בקול-רם כמו הקולות המשונים שמשמיעים גברי החבורה וגם התמודדות כנה מאוד עם סוגיות של אידיאולוגיה ופוליטיקלי קורקט כשהן נבחנות מול המציאות. כשהחבורה נוכחת בחתונה של חבר מהארוורד שמתחתן עם בת עשרים ומשהו, ליסה מלגלגת על הכלה ולשושבינות הפקאצות שמצטלמות בתנוחות "המלאכיות של צ׳רלי" ושלל קלישאות, אבל גם מרגישה חרא לגבי זה. "אני מרגישה רע", היא אומרת. "אני תומכת בנשים. אנחנו צריכות לעמוד אחת לצד השניה עכשיו יותר מאי פעם". זו מחשבה של אדם נורא, תגידו לי?
mako תרבות בפייסבוק