זה התחיל בשלטי חוצות. "ג'וני מחכה לך, התקשרי למספר 073-2621030", נכתב עליהם, לצד צילום של גוף גברי חטוב וחתוך. גם פנייה בלשון נקבה, גם הצגת גוף גברי כמו שמציגים פעמים רבות גוף נשי (כלומר, באופן קטוע – רק רגליים או חזה, או בסריקה של המצלמה מלמטה-למעלה. צורת צילום כזו מאפשרת הסתכלות על נשים כעל אובייקט, ולא כעל אדם שלם). מה זה, חשבתי לעצמי, עוד חברה שמנסה ליצור לעצמה פרסומת באמצעות יצירת שיח ציבורי פמיניסטי - הפעם אולי כדי לבדוק אם נגיב באותה צורה להחפצת גברים?

זה המשיך במשלוח בדואר. קיבלתי מהיח"צ של yes שלט לדלת עם הכיתוב "Do Not Disturb", כמו בבתי מלון. בהמשך היה כתוב "ג'וני עסוק עם נגה, עוד לקוחה מרוצה...", ובצד השני - פרסום לסדרה החדשה "ג'וני ואבירי הגליל". כאב בטן תקף אותי. הופכים זנות לדבר מגניב ונורמטיבי, מכניסים את זה אליי הביתה, ועוד מציגים אותי כצרכנית של זה?

ואז הגיע הפרק הראשון. ועם הצפייה בפרק הזה, הכל התחבר; "ג'וני ואבירי הגליל" היא סדרה שמצליחה להמחיש בצורה מדהימה את יחסי הכוחות שקיימים בין גברים לנשים על ידי הפיכתם: החזק נהיה החלש, והמדוכאת נהיית השולטת.

פורנו הפוך

אבל נתחיל דווקא ממה שהסדרה לא. היא לא על זנות. כלומר, העלילה שלה היא על זנות, אבל זו תהיה טעות ללמוד מהסדרה איך זנות נראית. זנות גברית לא נראית ככה, זנות טראנסג'נדרית לא נראית ככה, ובוודאי שזנות נשית לא נראית ככה. זנות היא מקצוע אומלל, שרוב הנשים מגיעות אליו לאחר שעברו תקיפות מיניות ואלימות, הרבה פעמים עוד בילדות. הן לוקחות סמים כדי לשכך את הכאבים הפיזיים והנפשיים, והן מתות בגיל צעיר. בשנים האחרונות מתה בישראל אישה שעוסקת בזנות מדי שלושה חודשים בממוצע.

אז מה "ג'וני ואבירי הגליל" כן? כאמור, זו סדרה על יחסי כוח מגדריים, רק הפוכים. לנשים בסדרה יש את הכוח על הגברים. לצופות בסדרה יש את הכוח על השחקנים. בדיוק כמו במציאות, רק הפוך מגדרית. לכוח הזה יש כמה צורות. קודם כל, יש עירום גברי - והמון ממנו. בסדרות ובסרטים יש לרוב עירום נשי, שמוצג לעיני המבט הגברי (Male Gaze). כאן המצב הפוך – גברים שעומדים לתצוגה לעיניי נשים.

שנית, העיסוק של הגברים בזנות והאופן שבו הגברים מגיעים כשהנשים מרימות אליהם טלפון, הופך אותם לשורה של אובייקטים שעומדים על המדף ורק מחכים לנו הנשים שנבחר. זה המסר שמועבר לגברים לגבי נשים כשהם רואים כרטיסי ביקור של זנות מפוזרים ברחובות, עיתונים עם תמונות פורנוגרפיות, וסדרות שמציגות חשפנות כדבר מגניב.

שלישית, נראה שהגברים ממש נהנים מזה. כלומר, קיימת שליטה על הגברים, אבל היא לא מוצגת כהרסנית, בגלל שהם ממש מתלהבים מתשומת הלב הנשית ומהסקס. כלומר, הרצון נראה הדדי, אפילו שיוצרי הסדרה מבהירים לנו שזה ממש לא, ולראייה - הקשיים הכלכליים שהובילו את הגברים למקום הזה, האישה במסיבת הרווקות שמתלהבת מחפצון גברים וקוראת לחברותיה לאנוס אותם, והאחות שמסרסרת בחבורה. אבל אל תתבלבלו, זו לא הדדיות; זה סרט כמו-פורנוגרפי שבצורה מבריקה מייצר לנשים את שיכרון החושים של כוח שהוא לרוב נחלתם של הגברים.

ג'וני ואבירי הגליל
מי למטה? מתוך "ג'וני ואבירי הגליל" | צילום: רם שוויקי, yes

מציאות מדומה

ובכל זאת, כאב הבטן שתקף אותי כשקיבלתי את השלט לדלת לא עזב אותי כשצפיתי בפרק הראשון. לא זה השוויון שאנחנו מייחלות לו. אנחנו לא רוצות שוויון שבו כולם מוחפצים ומוחפצות, ושבו כסף מאפשר לנו לקנות בני אדם - גברים ונשים. אנחנו רוצות שוויון שבו כולם בני אדם, ושיש קווים אדומים ברורים לגבי מה מותר ומה אסור לעשות לכולן ולכולם.

אני לא חסידה גדולה של תיקון באמצעות פגיעה. אני לא מתלהבת מסרטונים שבהם מטרידים מינית גברים כדי שירגישו מה זה להיות אישה במרחב הציבורי. אבל בז'אנר הזה, "ג'וני ואבירי הגליל" היא יצירה חשובה שמאפשרת לנו להרגיש את מה שהצד השני מרגיש, בעולם לא אמיתי. כלומר, להתנסות בלהיפגע ובלפגוע, מבלי להיפגע באמת.

לכן, ההצלחה של "ג'וני ואבירי הגליל" לא תימדד ברייטינג. ההצלחה שלה תימדד במה שאנחנו נעשה איתה. אם לא ניקח את המטען הרגשי מהסדרה לעבר הלגיטימציה לקנות בני אדם, אלא דווקא להסתכלות אנושית ואמפתית שמסרבת לחפצן ולאנוס, אפשר יהיה לראות ב"ג'וני ואבירי הגליל" הצלחה אמיתית.