למה אנחנו בוכים מול מאסטר שף?

כי אוכל זה טריגר

כי זה ריפוי בעיסוק

רוב הזמן קשה לנו מאד להתחבר לעצמנו, זאת אחת הסיבות שפסיכולוגים כל כך עסוקים בימים האלה. למי יש זמן להתעסק עכשיו במועקות הקטנות שלכם כשיש את כל המיילים האלה שעדיין מחכים לתשובה? האוכל מאפשר להתמודד עם כל זה בדרך מועילה: לרסק את כל מי ששנוא לעיסה דקה, לקצוץ, לסחוט, למעוך, להפגין אהבה ולהפעיל כוח. זאת גם הדרך היחידה שבה רגשות מורשים לעלות, תוך כדי עבודה, כדי שלא נצטרך להקדיש להם זמן מיוחד, במולטי טאסקינג. כי אם אפשר לקצוץ בצל גדול ולהתייפח בהיסטריה תוך כדי, זה בדיוק מה שהרוח הקפיטליסטית הייתה ממליצה. מה גם שבסופו של התהליך מגיע הבונוס: רק אחרי שהגשתם למישהו אוכל, אפשר לצפות שהוא ייתן לכם לגיטימציה להתפרק.

כי זה כמו לשבת ולספר סיפורים מסביב למדורה

כי אנחנו לא יכולים לטעום

פערים הם תמיד סיבה מצוינת להפגנת רגשות, כל מה שצריך הוא מרווח מספיק גדול בין הרצונות שלנו והמציאות. העובדה שממש ברגעים אלה אנחנו לא מקפצים לנו על החולות באיים המלדיביים ושותים קוקוס עם קש, מעוררת סוג של באסה, אבל כזאת שלמדנו לחיות אתה. מאסטר שף מייצרת פער הרבה יותר חזק, רגשי, בינינו לבין האוכל עמוס התחושות הזה. גם אנחנו רוצים להרגיש את הסיפור מאחורי הרביולי, למצוא את ריח הבית בטאבולה, אבל נתקלים במחסום. היינו מספרים לכם שאנחנו מתמודדים עם זה בגבורה, אבל בשלב הזה כבר הבנתם שאנחנו פשוט מסתפקים בלבכות.

כי אם רושפלד בוכה, גם לנו מותר