חרדים, אי אפשר איתם, עדיף לא לעמוד לידם באוטובוס ביולי. לרוב, האינטראקציה שלנו עם המגזר מסתכמת בדאחקות גזעניות כאלו או בעוד פוסט יאיר לפידי בסגנון "היוש, תנו לנו בבקשה מיסים ותגייסו את עשרות ילדיכם". פה ושם אנחנו זוכים לאיזו הצצה טלוויזיונית או ספרותית, לרוב קצת רומנטית כמו "מרחק נגיעה" או מחרמנת בסגנון נעמי רגן, כי בכל זאת זה אקזוטי וחור בסדין וכאלה. "שטיסל" לא נוחתת בחלל ריק במובן הזה, כבר ראינו אלפי סדרות על המגזר, אבל לא אחת כל כך טובה, אותנטית (או מרגישה ככה לפחות) ונוגעת ללב. אופרת הסבון המעודנת והמאופקת שתמיד רצינו.
אז קודם כל בואו נפתח בחיבוק למיכאל אלוני. סלחנו על "דה וויס", סלחנו על הכל. אלוני נהדר בתפקיד עקיבא שטיסל, חרדי צעיר וחולמני שמלמד בחדר ואוהב לצייר. אמו מתה לפני שנה בדיוק ויש לו חלומות משונים עליה, הוא חי עם אביו, שלום, שמגולם על ידי דבל'ה גליקמן המרטיט כתמיד. עקיבא הצעיר מאוהב באיילת זורר, אלמנה פעמיים פלוס ילד המבוגרת ממנו בכמה שנים טובות, אבל כל השדכנים אומרים לו שהיא פגומה. אה, ויש לו גם אחות שמגולמת על ידי נטע ריסקין המעולה שבעלה ברח והשאיר אותה עם מלא ילדים.
כמובן שיכול להיות שחרדי אשכנזי שיצפה בזה יתמלא בבוז חרישי ויאתר שלל זיופים, אבל לאלו מאיתנו שלא מכירים את המגזר מקרוב, כל העסק מרגיש אותנטי להחריד. כולם אוכלים (כל הזמן, אגב) אוכל שנראה קצת מוזר, מדברים חצי באידיש, שולפים ממתקי "בננית" מיושנים ממגירות, שמים שקיות נייליון על הכובעים כשיורד גשם ויש להם טרנזיסטורים של פעם. "שטיסל" הולכת עד הסוף בכל הנוגע לחיצוניות, גינונים ושפה. ההקפדה האסתטית שלה והתחושה המאופקת מרגישים לפעמים קצת כמו התשובה שלנו ל"דאונטון אבי", רק שבמקום אצולה בריטית של המאה ה-19 יש לנו את מאה שערים החרדית אשכנזית של, ובכן, המאה ה-19. נכון שבניגוד ל"דאונטון" היא לא חפה מפגמים – יש לה רגעים שהיא שוקעת לאייטיזיות לא מאוד מעניינת, בקצב ובתחושה, וההומור, למרות שהוא מנסה, עובד רק מבחינה אווירתית. ועדיין, היא שווה הזדמנות, רוב הסיכויים שתתאהבו.
יוצרי הסדרה הם אורי אלון ויהונתן אינדורסקי, אלון היה גם אחד מכותבי "סרוגים" שעסקה בכמה חברים חובשי כיפה בירושלים (והעונה הראשונה שלה הייתה מעולה). מה שאהבתי ב"סרוגים" הייתה תחושת ה"אנטומיה של גריי" שאפפה אותה - כמה אנשים שעסוקים אך ורק בחיי האהבה שלהם, ואז מה אם הם דתיים, זה לא אומר שצריכים להשתחל לכל העסק גם קונפליקטים לאומיים ופוליטיקה משמימה. גם "שטיסל", לפחות מהפרקים הראשונים, מתרחשת בבועה כזאת. כי בסופו של דבר מה שבאמת מעסיק את רובנו בחיים זה לא עוד מאבק אידיאולוגי, אלא המבוכות הקטנות והיום יומיות, המוסכמות שאנחנו כבולים בהם (חרדים וחילונים כאחד) והתהייה אם אנשים שאנחנו אוהבים, אוהבים אותנו בחזרה וכמה. וזה מה שהופך אותה מעוד סדרה על חרדים, לפשוט סדרה מצוינת.