"היום אין תקווה. אם אצל מנהיגים קודמים הייתה אשליה של תקווה אמיתית - עמיר פרץ נתן לך חודש של תקווה, שלי יחימוביץ' נגיד, המשא-ומתן של אולמרט עם אבו-מאזן, אני כבר לא מדבר על רבין, בגין, אפילו שרון - תמיד היה איזה ניצוץ. עכשיו אנחנו רק הולכים ומתקבצים בתוך עצמנו, משתבלבלים, מתקפדים, מוציאים את הקוצים החוצה. הלך הרוח הוא הלך רוח של שואה, של אינקוויזיציה, כיאה לראש ממשלה שבא מבית של חוקר אינקוויזיציה".
כך אומר המחזאי והתסריטאי שמואל הספרי, בראיון ל"גלובס".
תחושת היעדר התקווה שאתה מדבר עליה, באה במיוחד לאחר מבצע "צוק איתן"?
"כן. אתה רואה שיורים 2,000 טילים על ישראל, והם נושמים ועוברים הלאה. מהחיזבאללה יבואו עלינו 4,000, אבל הם נושמים ועוברים הלאה. המזרח התיכון כולו מתחרבש, אבל אצלנו שום דבר לא משתנה. הימין יעלה, ההתנחלויות ימשיכו לקבל תקציבים מטורפים, יימשך ויורע, יימשך ויורע, יימשך ויורע. לא עשיתי לעצמי טוב בזה שבשנים האחרונות התעסקתי בפוליטיקה הישראלית והבנתי פחות או יותר איך זה עובד".
תהיה עוד עונה של "פולישוק"?
"לא, מה פתאום. אין לי כוח למעמסה הזאת. זה תחקיר של שנה הדבר הזה, וזה לא דבר שאהוב עליי. פוליטיקאים זה לא דבר שאהובים עליי, יש גבול כמה אני יכול לעסוק בעניין הזה".
אתה מרגיש פחד להביע את דעתך?
"אני לא פוחד, אני מביע את דעתי".
ויצא לך לספוג איומים?
"כשביקשתי שההצגות שלי לא יוצגו מעבר לקו הירוק, אז היו באותו יום 10,000 טוקבקים שאם הקללות שספגתי היו מכרה פחם, אז הם היו מייצרים פחם להרבה מאוד שנים. אבל לשמחתי אני לא פוליטיקאי ואני לא צריך להיות פופולרי".
זה מפחיד מאוד ברמה האישית?
"בוודאי שזה מפחיד, כן".
"אני לא מופיע בפאנלים או ב'פופוליטיקה'. אני צריך לעשות את העבודה שלי, אני צריך תיאטרון, ובעולם הזה, את מה שיש לי אני אומר. מעבר לזה אני מסתכל מסביב בחשש. אני לא יודע מה יהיה פה בעוד 10, 20, 30 שנה. מספר הלא עובדים עולה, והכול נוטה לכיוון ימין ודתי-לאומי וחרדי. זה חשש מאוד גדול, ללכת לכיוון לא דמוקרטי, ואני לא רואה איזשהו הסכם באופק. אני גם לא רואה שיש איזה מישהו שיכול לעשות פתאום מהפך".
דני דנון מצהיר שהוא הולך להיות ראש ממשלה, אתה יכול לראות מצב כזה?
"הוא יהיה. וגם פייגלין, וגם מירי רגב וגם איתמר בן-גביר יהיה ראש ממשלה. אתה רואה איפה התחלנו - ברבין, שהיה איש מרכז, די ימין, ואז כל מי שהיה מימינו הפך להיות ראש ממשלה. ביבי, ושרון. וזה כל הזמן הולך ימינה, וימינה וימינה. זה יותר לאומי, זה יותר שוביניסטי, וזה פחות מתפשר, ופחות ספקן. ושוב ושוב קודשי ישראל, ואדוני אלוהי ישראל, ונצח ישראל".
ואיפה אתה בקונסטלציה של מדינה שמירי רגב היא ראשת הממשלה הבאה?
"כן, בטח. לאן אני אלך?"
הספרי מותח ביקורת קשה על תופעת "ההתחזקות" הדתית: " יותר ויותר אנשים מדברים על בניית בית המקדש בהר הבית, וזה נהיה לגיטימי, השיח המתקשר, הרוחני, החב"די, הברסלבי הפך להיות משולה זקן ועד נוחי דנקנר, עבור דרך כל האווילים האלה שמנסים להשתטח על כל מיני קברים של רבנים שלא היו. זה לאט לאט כובש בגלל שאין מנהיגות. אין חזון. כל מה שכתוב בתורה אנחנו עושים הפוך. 'ואהבת את הגר' - אנחנו שונאים את הגר, 'הוכח תוכיח את עמיתך' - לא מוכיח את עמיתך, כל מה שכתוב, על עזרה ליתום ולאלמנה - לא עושים. אלה שלכאורה מדברים ורוממו את התנ"ך בגרונם, עושים בדיוק ההפך ממה שכתוב".
השיח שאתה עוררת כבר מזמן, השיח המזרחי, יוצא מגבולות האקדמיה. אחד הדברים שנאמרים בו הוא שאם מזרחים היו מנהלים את המדינה, אולי היינו יודעים לעשות את החיבור לערבים בצורה יותר נכונה?
"אף פעם לא התנסינו. תמיד ראשי המפלגות הגדולות הם חיוורי פנים, אין כהים בראש המפלגות הגדולות. כולם - בגין, רבין, שרון, פרס, ביבי, לבני. לא ראינו דוגמה אחרת. אבל בשביל זה צריך לעשות דבר אחד - להצביע. וכל זמן שעדות המזרח ימשיכו להצביע במיוחד למי שדופק אותם, אז זה לא ישתנה"
