בסוף הפרק הראשון של "פאודה", על גבי הקרדיטים העולים, נשמע שיר מקורי בשם "הולך". את השיר כתבו שניים משחקני הסדרה: ליאור רז (יוצר "פאודה") וצחי הלוי, שמבצע את השיר. אין סיבה מיוחדת להתעכב על השיר הזה, מעבר לתחושה המוזרה שהוא מעורר כששומעים אותו. זה בעברית? מה קשור עברית עכשיו? כי איפשהו באמצע הפרק, עמוק בתוך סצנת האקשן והמרדף שמסיימת אותו, אפשר לשכוח בכלל ש"פאודה" (מדי ראשון ב-22:15 ב-yes Oh וב-yes VOD) היא סדרה ישראלית. זו ככל הנראה המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לרז ולאבי יששכרוף, שותפו ליצירה. לא שיש משהו רע בסדרות ישראליות, כמובן, אבל אם הצלחנו להגיע לסטנדרט בינלאומי בז'אנר - סחתיין עלינו, ובעיקר עליהם.

חבר קרוב שמבין בטלוויזיה טוען שמעולם לא הצלחנו פה להעמיד סדרת מתח/אקשן ראויה, למעט כמה פרקים מוצלחים פה שם ב"הבורר", "תימרות עשן" או "תא גורדין". לטענתו, אנחנו טובים בדרמות משפחתיות ארוכות ומתייפחות, ובסדרות שקורצות לאקשן בחצי חיוך אבל לא מסוגלות להתחייב אליו ברצינות. ל"פאודה", שעוסקת ביחידת מסתערבים, אין ממש ברירה. כבר בסצנת הפתיחה היא מבהירה שני דברים: פה נלחמים עם ערבים, כל הזמן, בכל מקום ובכל אמצעי אפשרי; והדרך הכי אפקטיבית לעשות את זה היא לא בשדה הקרב, אלא מבפנים – כשנראים כמוהם, מדברים כמוהם ומסתננים לשורותיהם. הפעם אי אפשר לברוח מהאקשן. להיפך - "פאודה" רוצה אותו. היא לא מוכנה להישאר בחפ"ק הממוגן או להיתקע בעמדת תצפית בחוץ, ולעזאזל הדרמה המשפחתית.

אין תמונה
לא בורחת מהאקשן
"הומלנד" משלנו

דורון (רז), בכיר לשעבר ביחידת המסתערבים, מוחזר מפרישה ומחיי משפחה נוחים עם נטע גרטי כדי לחסל שוב את אבו אחמד ("הפנתר"). במסגרת מעגל הקסמים הפוסט-מודרניסטי, שבו אין כבר רעיונות באמת מקוריים בעולם והכל נראה דומה להכל, העלילה הזו מזכירה את העונה הרביעית של "הומלנד" - רב-מחבל אכזר שכולם חשבו שהוא מת, ניסיון חיסול במהלך חתונה משפחתית, בן משפחה צעיר שמוקרב לטובת העניין, סצנות מרדף שמנוהלות מהאוויר דרך צילומי לוויין וכו'. "פאודה", מעצם היותה הפקה ישראלית, נכתבה וצולמה הרבה לפני שמישהו הגה את הריבוט הזה של "הומלנד", מן הסתם. אבל זה רק מוכיח שכולם על אותו גל - גל המלחמה בטרור.

הנשק הדרמטי שיש לנו, בניגוד לסדרות כמו "הומלנד", "הרודן" ו"אישה מכובדת", הוא ניסיון של שנים על גבי שנים בשדה הקרב הממשי. רז ויששכרוף (פרשן "וואלה" לענייני ערבים) שירתו שניהם ביחידה מובחרת, ונראה שהם מבינים את המטריה יותר מכל תסריטאי הוליוודי. זו כנראה הסיבה ש"פאודה" נראית טוב, כמעט בלי גיהוקים של חוסר אמינות או רגעים של "נו באמת".

חוץ מזה, המשחק מצוין, הצילום מקצועי, הבימוי עובד טוב, העריכה קצבית, המוזיקה סוחפת. לא צריך להקל בזה ראש, כמובן, אבל אלה סטנדרטים שכבר כמעט למדנו לצפות להם מהפקות מקור מושקעות כאלה. מה שיש ב"פאודה", ואין בשום סדרה אחרת, הוא ניסיון מוצלח לתעל את הסכסוך לאפיקים דרמטיים ומותחים בלי שום שיפוטיות. חווית הצפייה בה לא מלווה בתחושה מעיקה שמנסה לשדר לך "אויש, זה נורא מה שקורה שם" או לחלופין "מגיע להם, הזונות האלה". כל מה שקורה שם קורה לשם הדרמה בלבד, בין אם הסדרה יוצרת אצלנו הזדהות עם זוג ערבי צעיר מאורס או לוחם ישראלי שמת להרוג טרוריסט.

אין תמונה
בלי גיהוקים של חוסר אמינות. רונה לי שמעון ב"פאודה"
למה לה פוליטיקה עכשיו?

קשה להגדיר את "פאודה" כימנית או שמאלנית, ציונית או פוסט-ציונית וכו'. היא יוצרת את הרושם שזה פשוט לא מעניין אותה. לא סתם היא נפתחת בכתובית שמבהירה כי מדובר ב"סדרה בדיונית שאינה מבוססת על המציאות" וש"האירועים בה הם פרי הדמיון". היא יודעת שהתפקיד היחידי שלה זה לייצר מתח על המסך, וזה פאקינג הכל. היא יודעת שהיא לא חייבת לדחוף בכוח אידיאולוגיה בגרון של אף אחד, ובכך היא מצליחה לעשות את מה שארון סורקין, למשל, נכשל בו כבר שנים. "פאודה", ככל הנראה, תשים פתק לבן בבחירות הקרובות, או לכל היותר תכתוב עליו "אקשן!", ובכך תשאיר את ההחלטות הפוליטיות לאנשים אמיתיים ולא לסדרות טלוויזיה.

עכשיו "פאודה" צריכה לעשות שני דברים. הראשון - להמשיך להתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני כאל ואקום דרמטי פורה, ולהשאיר לנו את המטענים האידיאולוגיים, אם וכאשר נרצה למצוא אותם. השני - לייצר קשת עלילתית מתמשכת ומתקתקת לכל אורכה ורוחבה, ולא ליפול לתוך פרקים שמתעסקים כל כולם בחיים האישיים של הגיבורים שלה, ובהשלכות הפילוסופיות-פסיכולוגיות של מה זה להיות מסתערב וכמה קשה זה. אם הפרק הראשון הוא אינדיקציה ריאלית ל-11 הנוספים, אפשר יהיה לומר שפיצחנו סוף כל סוף את הז'אנר, וש"פאודה" היא סדרת האקשן הישראלית הכי טובה שנעשתה כאן. אגב, "פאודה" בערבית זה כאוס. נשמע מבטיח.