הסרט "חלומות של דובים", שישודר הערב (21:00) ב-yes דוקו, חושף אותנו לפלח אוכלוסייה שאנחנו לא ממש מכירים – הדובים, שהם הומואים "אחרים", כאלה שלא עונים לסטריאוטיפים של ההומו החתיך והמעוצב, כלומר לא רזים, מטופחים ואחרי שלל הסרות שיער. אורלי בוים, במאית הסרט, בחרה להתמקד בקבוצת גאים דובים, ובארבע דמויות באופן ספציפי, שנאבקות בהשמנת יתר והבדידות. בין הדמויות בסרט תוכלו למצוא את פז בן ה-42, שגדל במשפחה שלא קבלה את נטייתו המינית וספג מכות והשפלות מאביו ודניאל, דב בן 45 שבכלל תכנן להיות נשוי עם ילדים עד גיל 30, אבל לאט לאט הרגיש כי הוא נמשך לגברים. עבור כולם, כאלה שמשפחתם לא קיבלה אותם או כאלה שפשוט אין להם משפחה, הפכו הדובים למשפחה חלופית, מפרגנת ומרגש.
אורלי בוים, במאית הסרט, כתבה לנו על עשיית הסרט:
"בשבילי, דב הוא כל אדם שנמצא בשוליים"
במיתולוגיה הדובית התפייטו רבות על הגדרתו של דוב.
סרטים רבים בעולם וחוקרי דובים ניסו לפצח ולענות על חידת ה"מיהו הדוב" המטרידה ולהגדיר את מאפייניו, אורח חייו, מוצאו ואורח חייו.
האם הדוב חייב להיות עב בשר, שעיר, איטי, אוהב לאכול, או שהוא פשוט אחד שיודע ליהנות מהחיים וכמו סוג של פיטר-פן מחפש אחר הדרך הנוחה והמהנה ביותר שהמציאות זימנה לו.
בשבילי דב הוא למעשה כל אדם, גיי או סטרייט, שנתפש ע"י החברה כ"שונה" או "אחר", שנמצא בשוליים ומנסה להשתלב בקהילה בדרכו שלו ולהיות חלק ממשהו. לא ממש חשובה לי ההגדרה המילונית לדב, אלא האדם שמאחורי הבירוקרטיה, הפרוצדורה והמילים. כילדה שסבלה ממשקל עודף וחוותה את האאוטסיידריות במלוא עוצמתה הנפלאה, החלטתי שמתישהו כשאני אהיה גדולה אני לעולם אגן על השונה, האחר, על אותם "אנשי שוליים" שנמצאים מחוץ לקונצנזוס המפוהק.
וככה פגשתי את הדובים. אי אז בתחרות הדוקו צ'אלנג' של 2010, כשחיפשתי נושא לסרט שהתמה שלו תהיה כח. כמו תחקירנית חננה, חמושה במשקפיים, גלשתי, חקרתי, חפרתי בעומקי המקלדת והמחשב עד שנתקלתי בכותרת מפתה "הדובים השעירים".
וככה הגעתי לדובים ופגשתי את פז, דניאל, המוטים וחבריהם. חבורה של גייז "אחרים" אם תרצו, שכל כך שונים במראה מהסטריאוטיפ של ההומו החתיך והמהוקצע שנראה כמו פרוטומה חצובה בשיש של פסל יווני. דובים שכדי לשרוד בכרך הגייז התובעני הקימו משפחה מאושרת משלהם שהעניקה להם את הכח להיות מי שהם, להשלים עם גופם והשוני שלהם ולאהוב את עצמם כמי שהם – דובים.
אז בהתחלה הרגשתי כמו זהבה שפלשה לבית של שלוש דובים, או במקרה הזה למאורתו של פז שמשמשת כמקום עלייה לרגל עבור דובים וחברים. במקום קערות דייסה היו סעודות מלכים עם שולחן עמוס לעייפה וכיד המלך עם מלא מאכלים, ובמקום שלוש מיטות הייתה מיטה אחת וגדולה שלפז שמשמשת כמו תא וידויים שסופח אליו דובים וסודותיהם.
לקח להם קצת זמן כדי להבין מיהי ומהי אותה זהבה, הסטרייטית הזו שחמושה לעיתים במצלמה ולעיתים בצוות גברברים מסוקסים. מיהי אותה אחת שעוקבת אחריהם לכל פינה, מיטה, מסעדה, רופא, ומתעדת את חייהם. "מה כל כך מעניין בנו?" שאל אותי אחד מהדובים "אנחנו סתם חבורה של לווייתנים שמסתובבים יחד, אוכלים יחד, תקועים אחד בתחת של השני ויודעים הכל אחד על השני". "זה בדיוק העניין" עניתי לו. החברות האמיצה הזו משפחת הדובים המגובשת הזו שמקבלת באהבה כל אחד לחיקה האוהב, המעברים הקיצוניים בין הומור עצמי לתסכול ובדידות, והמאבק המתמיד בלהיות שייך.
אז לאחר שנתיים של צילומי דובים הבנתי כמה חשוב זה להקיץ בראשיתו של יום ולדעת שיש מאחורייך משפחה אוהבת, חברים שדואגים לך תמיד, מיטה לשים עליה ראש ולב והמון הומור עצמי שיתדלק את הנפש ברגעים הקשים.
וכן, "לא דובים ולא יער", כי במקום שבו אין דובים, גם אין אנשים. כי בינינו, קווירים או סטרייטים, בכל אחד מסתתר לו דב קטן שצץ ברגעי החולשה והחוסר ביטחון ונעלם לאחר שנים של עבודה, מודעות או איזה פסיכולוג טוב.