יְהֹוָה. יהוה, יהוה, יהוה.

עכשיו כשהשם המפורש נישא לשווא והאתר לא עלה באש, בואו נדבר קצת על אלוהים.

כבר בטיזר לעונה השנייה של "היהודים באים" (שישי, 21:30, ערוץ 1) היה ברור שהפרה הקדושה הזו תמשיך להישחט. הקליפ הציג איך היהודים (גם החילוניים שבהם) נמנעים משום מה ובאופן מתוחכם ורב תושייה (ומגוחך) מלנקוב בשמו של השם, ובוחרים תחת זאת באחד מעשרות הכינויים החלופיים. וזה הרי די פשוט: השם הוא יהוה. שם כל כך יפה, שמתגלגל בנעימים על הלשון: יהוה. נסו את זה, לא יקרה לכם כלום. י-ה-ו-ה.

נכון, זו אולי פרובוקציה קצת זולה, אבל גם לפרובוקציה כזו יכול להיות ערך אם היא באה להוכיח נקודה.

"היהודים באים" מביאה סיפורים מהתנ"ך ומההיסטוריה של העם היהודי ומדינת ישראל, מעירה לחיים את הדמויות החשובות בתולדות עם ישראל וגורמת להן להיראות פאתטיות במיוחד, תוך שהיא מצליחה לשקף את המציאות של היום, שבה למעשה דבר לא השתנה במנטליות הישראלית.

הנה כמה דוגמאות משני פרקי הבכורה של העונה השנייה של "היהודים באים", שעלתה לשידור אמש (שישי) בערוץ הראשון:

- משה בדיוק סיים להעביר את בני ישראל בים סוף, ואיך שהים נסגר בחזרה, אחד מהבני מגלה שהארנק שלו אבד ודורש ממשה לפתוח את הים בחזרה. מכאן מתפתחת סאגה שיכולה להתחרות ב"טיסת השוקולד". בסיטואציה כזאת אפילו לא צריך שמישהו יגיד "תפתח לו את הים, מה הוא, מצרי?!" כדי ללמדנו שהישראלי המכוער הוא לא המצאה של השנים האחרונות.

- משולש האהבים של יעקב, לאה ורחל, שהוא בבסיסו טלנובלה זולה: אדם נשוי כבר שבע שנים לאחותה של זוגתו המיועדת, לאחר שרומה ע"י אביהן, וזו ממשיכה להיות מאוהבת בו ומקבלת כדין התנועה את שבע השנים שנותרו עד שתוכל להתחתן עם אהובה – ששוכב בינתיים עם אחותה, כאמור. וכשרחל יוצאת מהאוהל, יעקב מזהיר אותה: "אל תצאי עם אחרים כי אני אצטרך לרצוח אותך". כי לגברים מאז ומתמיד היה מותר את מה שלנשים אסור.

- זוג הורים בא למול את בנו. הם מתווכחים ארוכות על השם שיבחרו, אבל עם חיתוך איבר המין של הרך הנולד אין להם שום בעיה (המוהל קצר הרוח: "אפשר כבר לחתוך לו את הבולבול ולמצוץ לו את הדם עם קשית?"). זאת סצנה שמתרחשת, אני משוכנע, ברובם המכריע של הבתים בישראל גם היום, אצל כל מי שמקדש מנהג פרימיטיבי (ויש שיאמרו - אכזרי) מבלי להקדיש לכך מחשבה יתרה.

יגאל עמיר חוזר בזמן

העובדה שכל כך הרבה אנשים מקבלים את הכתוב בתנ"ך כדברי אלוהים חיים, כאילו מדובר במסמך היסטורי ולא ביצירה ספרותית, הייתה יכולה להיות משעשעת אלמלא כל כך הרבה אנשים היו מתים, נפגעים ומצולקים בגלל מי שהתייחס לדברים ברצינות תהומית. "היהודים באים" מציגה את הדת הזו (ואת הדתות בכלל) במערומיה.

רק בשבוע שעבר קיבלנו עדות נוספת לכך שלדת – ובעיקר לנציגיה עלי אדמות – יש חשיבות עצמית, אבל שום מודעות עצמית. הרבנות הראשית טרחה לפרסם הודעה שבה היא תוקפת את אנשי "ארץ נהדרת" על צילומי קטע בבית כנסת לצרכי בידור, רחמנא ליצלן, וטענה שזה "שימוש זול שהוא בגדר חציית קו אדום ומעורר זעזוע ושאט נפש בלבו של כל יהודי באשר הוא. אנו מצפים מאחרים שגם אם אינם מתפללים יכבדו את הציבור ורגשותיו".

קודם כל, רבנות, לא נסחפתם בכלל עם ה"חציית קו אדום". ושנית, מעניין שברבנות מצפים מאחרים ש"גם אם אינם מתפללים יכבדו את הציבור ורגשותיו", בעוד שהם עצמם אינם מכבדים כהוא זה את הציבור שאינו מתפלל ואת רגשותיו (איסור על פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב, חתונה וגירושין ברבנות, וכל חוסר ההתחשבות וחוסר הסובלנות כלפי מי שאינו יהודי לשיטתם).

אבל לא רק דת ויהדות - גם ההיסטוריה המודרנית של עם ישראל ומדינת ישראל מופיעים ב"היהודים באים". אחרי 30 שנה בכלא, יגאל עמיר בונה בתאו מכונת זמן וחוזר לליל הארבעה בנובמבר 1995. לרגע ניתן לחשוב שעמיר מהעתיד ינסה למנוע מעמיר של העבר לרצוח את יצחק רבין - אבל לא, הוא רק נסע כדי להגיד לו "אחלה".

במערכון אחר, גולדה מאיר ומשה דיין דופקים צ'ייסרים במסיבה רגע לפני מלחמת יום הכיפורים ומתעלמים מההתראה של ראש המוסד צבי זמיר, רק כדי להתעורר למחרת בשתיים בצהריים שיכורים מהתחת למשמע האזעקה. אופוריה שלטונית כזאת לא חסרה לנו כאן גם היום.

יוסי מרשק ויעל שרוני ב"היהודים באים" (צילום: גיא רובינשטיין,  יחסי ציבור )
דרינקים לפני המלחמה. יוסי מרשק (דיין) ויעל שרוני (גולדה) ב"היהודים באים" | צילום: גיא רובינשטיין, יחסי ציבור

לפחות לפי שני הפרקים הראשונים, עושה רושם שהעונה השנייה של "היהודים באים" של אסף בייזר ונטלי מרכוס נותנת מעט יותר דגש לנונסנס מקודמתה. לעתים המערכון מתפזר ומתאמץ יותר מדי עד שמגיעים לפאנץ', אבל עדיין מדובר במוצר מצוין, חכם ומצחיק ששומר על הסטנדרטים של העונה הראשונה, שזכתה בצדק בפרס האקדמיה: הכתיבה מדויקת, המשחק נהדר, הצילום והבימוי מוקפדים, וניכר שההפקה מושקעת ואיכותית. זו לגמרי ה"ארץ נהדרת" של הערוץ הראשון.

עונה שנייה לתכנית כזו בכלל ולתכנית כזו בערוץ הראשון בפרט היא לא עניין של מה בכך, בטח כשאנחנו רגע לפני שרשות השידור נסגרת ונפתחת מחדש כתאגיד השידור הציבורי. אם היה אלוהים – היה אפשר לקרוא לזה נס.