לאחרונה מסתובבת בפייסבוק תמונת גרפיטי ובה הטקסט "עשיתי הרבה חיים בטעויות שלי". זה נכון למדי, במיוחד בחיים האישיים. אבל מה קורה כשהטעות שלכם משודרת בטלוויזיה הארצית? כשהטעות שלכם הייתה כל כך חמורה עד שהפכתם לבדיחה ב"ארץ נהדרת"?
כל מי שעמד פעם מול מצלמה יודע שאי אפשר לטעות. אבל אי אפשר גם לא לטעות. מה שעל המסך בבית נראה כמשימה פשוטה למדי, בשטח נראה ברוב המקרים כמשימה בלתי אפשרית. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשידור חי. עם ישראל שרוצה להידחף לפריים ולמסור ד"ש לאמא בדיוק כשאתה באמצע משפט רציני, הצלם שבדיוק נעלם כשצריך לעלות לשידור, הרצון להיות ראשונים ולדווח לפני כולם, הקושי להעביר סדר ורוגע לצופים בבית כשהאימה משתלטת על השטח.
אני זוכרת כל טעות שקרתה לי בשידור. אני זוכרת את הצמרמורת הקרה שעטפה אותי, את הרצון להיבלע מתחת לרצפת האולפן, להעלם, להריץ את הזמן אחורה. באחת התכניות הראשונות שלי ב"בוקר של קשת", למען האמת בתכנית השנייה בדיוק, הצלחתי לשכנע בחורה צעירה שנפגעה מינית להגיע אל האולפן. זה היה בעיצומה של הפרשה, אחרי שחצי מדינה צפתה בסרטונים המתעדים אקטים מיניים שלה. היא לא רצתה להתראיין, ולבסוף הסכימה בתנאי שתופיע עם הגב וללא שמה המלא. היא ביקשה שנקרא לה רק באות הראשונה של השם שלה. כבר הפכנו לחברות בדרך, לוויתי אותה תקופה, וכשהיא ישבה באולפן, עם הגב למצלמות והפנים אלי, רועדת מהסיטואציה, ליבי יצא אליה ופניתי אליה בשמה המלא. בשידור חי. ובאותה שניה קפא לי הדם. לא יכולתי לדבר יותר. למזלי הקולגות שלי באולפן המשיכו את הריאיון מבלי לעורר הדים. גם היא לא כעסה עלי, אבל חזרתי לנשום רק אחרי יומיים של בכי.
אי אפשר לומר שכתבי הטלוויזיה עשו חיים בטעויות שלהם, ממש לא, אבל בכל טעות כזו למדנו שיעור, ומשיעור לשיעור הופכים הכתבים למקצועיים יותר. יש דברים שרק הניסיון יכול ללמד אותך. ביקשתי מכמה חברים לספר לנו על רגע כזה, שבו מצאו עצמם מובכים לעיני כל, ועשו טעות שלעולם לא תחזור על עצמה.
גיא לרר, מגיש "צינור לילה", ערוץ 10
"זה היה לפני כמעט שמונה שנים, כשהייתי כתב בחדשות 10. הגיע לידי סרטון של אייל ברקוביץ' יושב בבית קפה, ואז מגיע חשוד וגונב לו את הטלפון הסלולרי. עשיתי מה שצריך לעשות במקרה כזה - להתקשר לאדם בסרטון כדי לאמת את מה שראינו. ברקוביץ' אכן אימת את הסיפור ואמר 'כן, בני זונות, גנבו לי את הטלפון, כל הזיכרונות שלי שם, כל המספרים של החברים מאנגליה', הוא אישר לי לפרסם את הסיפור והוסיף שחשוב לו להציע פרס של 10,000 פאונד למי שיחזיר את הטלפון. אחרי הפרסום התברר שהסיפור מפוברק, שחברה סלולרית הפיקה את הסרטון וביקשה מברקוביץ' לעבוד על אנשים. ממש תדרכו אותו לעבוד על עיתונאים. זה היה לא נעים - מצד אחד אתה אומר פדיחה, מצד שני, כעיתונאי עשיתי מה שצריך לעשות – אתה מתקשר לבן אדם, נשוא הסיפור ומאמת איתו. אין מה לעשות כשמישהו כזה מחליט לעבוד עליך. השיעור שלמדתי הוא להריח פרסומות וקמפיינים סמויים מקילומטרים. בינתיים זה מצליח לי".
יואב לימור, מגיש "הבוקר של קשת", פרשן צבאי ב"ישראל היום"
"נסעתי לסקר את ההתנתקות עבור חדשות הערוץ הראשון, שידרנו מגוש קטיף ורצינו לתפוס פריים טוב ורחב. מה שעושים לרוב במקרה כזה - מטפסים על גג ניידת השידור ומדווחים משם. ההתנתקות כזכור היתה אירוע טעון מאוד, ולא כולם היו מרוצים מנוכחותנו שם. כך מצאתי את עצמי חוטף עגבניות תוך כדי שידור חי. התובנה: רצוי לא להיות מטרה קלה. יש מלא פדיחות שיכולות לקרות, רובן עניין של ניסיון. למדתי לבדוק תמיד ציוד כדי לוודא ששומעים אותך כשצריך ולא שומעים כשלא צריך (מכירים את זה שעוברים אליך ואתה עסוק במשהו אחר, או שרואים אותך לא מסתכל למצלמה), או שעוברים אליך ואתה מדבר ולא שומעים. וכמובן לספור עד חמש אחרי שמסיימים/מחזירים שידור (או יוצאים לפרסומות) לפני שמתחילים לדבר כדי לוודא שלא שומעים אותך בבית".
ניר דבורי, כתב צבאי ב"חדשות 2"
"הדבר הכי חשוב בעיתונות הוא להצליב מקורות ולעולם לא להסתמך על מקור אחד בלבד. לצערי פעם אחת הייתה לי טעות כזאת, סמכתי על מקור ולא עשיתי עוד הצלבה. זה היה בתחילת מבצע צוק איתן וקיבלתי דיווח שמחבלים חדרו במנהרה מתחת לפילבוקס בסמוך לאחד הישובים ושיש במקום חמישה מחבלים הרוגים. זה היה מאוד ראשוני, סמכתי על המקור ולא הצלבתי את המידע עם עוד מקור. עליתי לשידור. אלא שהתוצאה בשטח הייתה הפוכה: חמישה חיילים הרוגים, ולא חמישה מחבלים הרוגים. תיקנתי את המידע תוך כמה דקות בלבד, אבל הרגשתי איום ונורא. זה היה מקור מתוך הצבא, מקור שאני סומך עליו, ובלחץ האירועים זה מה שקרה. הייתי צריך לקחת עוד רגע ולעשות דאבל צ'ק. ההרגשה הייתה נוראית. אתה כועס על עצמך. בהתחלה אנשים שומעים על תקרית עם נפגעים, ואז אתה אומר שהנפגעים הם בצד השני, ואז אתה צריך לספר שהנפגעים הם בצד שלנו. זה איום ונורא. למדתי שלפעמים עדיף להתעכב עם הדיווח עוד דקה או שתיים, ולעשות עוד בדיקה, להצליב מידע".
דנה הרמן, כתבת התרבות של "מבט", ומגישת "טלסינימה", מגזין הקולנוע של הערוץ הראשון
"שידרתי מעצרת בכיכר רבין, מדובר בשידור ממלכתי ומכובד. בשידורים מהסוג הזה תמיד יש לחץ, את מוקפת בעשרות אנשים לחוצים, את בקושי שומעת את מה שאומרים לך באוזניה או את המתרחש באולפן, את צריכה לשים לב למה שקורה בשטח ויש לך דקה להעביר את כל האינפורמציה. בשידור כזה, חוץ מלהעביר מידע צריך להתייחס גם למה שקורה מסביבך. רציתי לספר לצופים שמאחורי נמצא שייקה לוי, שהיה בין משתתפי הטקס. במקום, מה שיצא לי מהפה זה 'מאחורי נמצא שייקה אופיר'. כידוע לכם, שייקה אופיר אינו בין החיים. נקרא לזה בעדינות אי נעימות. תוך כדי שידור אני מבינה את הטעות שעשיתי ומנסה לתקן, אבל ברגע שאני רוצה להוציא את המילים מהפה השידור מסתיים וחוזרים לאולפן. פדיחה. זה קורה, זה אף פעם לא נעים, הלקח הוא עדיף שלא יקרה שוב. ממש עדיף".
גלעד שלמור, כתב פלילים ב"חדשות 2"
"זה קרה בעיצמה של הפגנת האתיופים בתל אביב, זו הייתה הפגנה לוהטת עם הרבה מתח וחיכוכים בין המפגינים לבין כוחות המשטרה. בשלב מסוים ההפגנה הופכת אלימה, המפגינים זורקים חזיזים, השוטרים זורקים רימוני גז כדי לפזר את ההפגנה. המטרה שלי בתור כתב שטח היא בראש ובראשונה להביא את מה שקורה בשטח לתוך המסך של הצופים בבית. זה מה שאני צריך לעשות בכל בדיווחים שלי וגם באירועים החמורים שאני מסקר – לנסות לגרום לאנשים בבית לקבל את התחושה שאני סופג בלב הסערה. אחת הדרכים לעשות את זה היא להראות פיזית מה קורה בשטח. באותה הפגנה בשלב ממסוים אני מגיע למסעדה שנהרסה לחלוטין. שולחנות הפוכים, זכוכיות מנופצות, הרס. תוך כדי שידור אני רואה בזווית העין משהו על הרצפה שנראה כמו רימון, או נפל של רימון, או שארית של תחמושת כלשהי. תוך כדי שאני מדבר אני מרים את החפץ מהרצפה ומציג את שארית התחמושת לצופים, אלא שאני מסתכל על זה וקולט שיש פער גדול בין מה שקורה מסביב לבין הדבר התמים שאני מחזיק ביד – לא רימון ולא תחמושת אלא מתקן קיסמים סטנדרטי שיש בכל מסעדה. אבל השידור צריך להמשיך וכך היה. זאת הייתה פדיחה שגם זכתה להופעה ב'ארץ נהדרת'. אני חושב שאין לקחים, אני אמשיך לעשות כל מה שאפשר כדי להביא את השטח למקרע, שידורים חיים זה דבר מלא הפתעות ואני בטוח שיהיו עוד טעויות. צריך לא להתרגש כשזה קורה, להבין שטועים, אבל חייבים להמשיך הלאה לשידור הבא ולהיות הכי טובים ומדויקים שאפשר. אלו החיים".
סיון קליין, דוגמנית, מגישת טלוויזיה ומגישת התכנית "מה נהיה" ברדיו ירושלים
"הפדיחה שהכי זכורה לי קרתה דווקא ברדיו, ביום שידורים מיוחד בו התארחו באולפן המון אנשים ואולי מכאן הבלבול. אירחתי באולפן את איציק קלה, שישב ממש לידי. לא יודעת מה עבר עלי באותו רגע, אבל כשהגענו לראיון הצגתי אותו כרמי לוי. הכי לא קשור. זו טעות קטנה ואמנם תיקנתי מיד. אבל המבוכה הייתה גדולה יותר. טעות כזאת עלולה לייצר רושם שאין לי מושג מי נמצא מולי וזה יכול להשפיע על כל מהלך הריאיון. מיד התנצלתי וצחקתי על עצמי, זה עזר ומשם הריאיון עבר חלק. הלקח היה תמיד לשים את התחקיר מול העיניים, ואולי לפעמים לתת לאורח להציג את עצמו".
חן ליברמן, כתבת תרבות ב"חדשות 10"
"היה זה שידור סילבסטר ממסיבה המונית בנמל תל אביב. הסיבה היחידה שהסכמתי לשדר כי הבטיחו לי שהצלם יקפיץ אותי אחר כך למסיבה של חברים, שאחרת לא הייתה לי שום דרך אחרת להגיע אליה בערב כזה. כמובן שבמהלך השידור שלא שמעתי כלום באוזניה, וגם יש דיליי של כמה שניות בין השטח לאולפן, שמקשה עוד יותר. לא שמעתי מילה ממה שניב גלבוע המגיש באולפן אמר. היו לי 3 פריצות מהמסיבה בסך הכל, ובאחת מהן, לקראת הספירה לאחור, סיפרתי לצופים שהיה בחור שניגש אלי והבטיח לחזור בחצות ולנשק אותי את הנשיקה המסורתית. סיפור אמיתי, שהעברתי לצופים בשידור חי. לא משנה שתכננתי שכשהוא יגיע אני לא באמת אתנשק איתו, אלא רק נתחבק או משהו, אבל לבסוף הבחור בכלל לא הגיע. בשידור של חצות עמדתי לבדי וספרתי לאחור לבד. בלי שאני יודעת אם שומעים אותי באולפן, או אם יש שידור בכלל. ובכן, הלקח מאוד ברור. קודם כל לא לשדר בסילבסטר, ובכלל לא לצאת מהבית בערב הזה. והכי חשוב – לא להבטיח בשידור חי דברים שאתם לא יודעים בוודאות שיקרו, או שתלויים במישהו אחר".
רוצים לדעת איך לא לעשות פדיחות בשידור חי?
הרשמו לקורס הגשה ושידור של לירון שמם בבית הספר המעשי למדיה, make