וכעת נעבור אל כתבנו הרועד מקור

כל מערכת חורפית משמעותית שמגיעה לישראל מביאה איתה שתי תופעות לוואי קבועות: הראשונה הוא שיירות של אנשים נורמטיביים (לכאורה) שיוצאים לחוות את איתני הטבע. בשפה שלהם זה נקרא לראות את השצף בנחלים ולשחק בשלג הראשון, בשפה שלנו זה אומר מכוניות תקועות, מטיילים שנסחפו והרבה מאד יחידות הצלה וצוותי אוויר שנאלצו להמיר את השנ"ץ של שבת בניסיון חילוץ בוואדי ערה. אל תתנו לתמונות של האירוע הקיצוני הנוכחי לבלבל אתכם: אוזלת היד של מוסדות המדינה עובדת כבר שנים יד ביד עם ההיגיון הישראלי של לרוץ ולהצטלם בשלג כדי להראות לחבר'ה.

התופעה השנייה שמצטרפת באופן קבוע לאירועים האלה היא הגיהינום של כתבי החוץ. מרבית אוכלוסיית ישראל (כלומר זו שהחשמל היה זמין ברשותה) התכרבלה בסופ"ש האחרון מתחת לפוך, קירבה אליה את מפזרי החום וצפתה בתמונות שזרמו מרחבי הארץ. אף אחד לא היה צריך להוסיף הבהרות כדי להוכיח לנו שמה שקורה בחוץ הוא חריג, אבל מהדורות החדשות המתגלגלות הרי חייבות למלא את שעות השידור במשהו, וההיגיון הבריא מוביל אוטומטית לגרסה המקומית של הישרדות.

וכך אחרי שאמנון אברמוביץ', רביב דרוקר, דני קושמרו ודב גילהר סיימו לצקצק על אוזלת היד של הרשויות, לברר איפה הקומנדקרים ולראיין אנשים שנאלצו לבלות את הלילה בקור של רכבם, הגיעה העת לעבור לאילנית אדלר ולנעמה איזנברוך. שתיהן במצב של כיחלון מתקדם, לבנות מפתיתי שלג ונאחזות בשאריות של מטריה. חזאינו המצוינים הרי חפרו לנו על הסופה הזו כבר שבוע, אז רק הוגן שיטעמו ממנה קצת. "אז מה אילנית? מתי כל זה אמור להיות מאחורינו?", "כ...כ...כ...כן דני, הק...ק...קור העז שח...ח...חודר לאזורנו יימשך ע...ע...ע...ד תחילת הש...ש...שבוע הבא". שיחות מרתקות שכאלה.

אתה הזוכה במרוץ לסופה

לא רק החזאים נשלחו אל הכפור המקפיא אלא גם תמיר סטיינמן, גיא ורון, חיים ריבלין ויתר כתבי המחוזות, שבימים כתיקונם מסקרים אירועים חדשותיים של ממש, אבל השבוע עברו הסבה לבובות השלג הפרטיות שלנו. כולם עטופים בארבע חרמוניות ונראים במצב שבין היפותרמיה לדיסאוריינטציה (כן, ברהנו טגניה, אנחנו מתכוונים אליך), רועדים מקור בעודם מוסרים מידע שהיו יכולים להעביר לנו באותה מידה בדיוק מתוך אולפן חמים. אף פעם לא ברור איזו מטרה חדשותית בדיוק משרתת דלקת הריאות הפוטנציאלית של כתבינו המצוינים, אבל השנה נראה היה שמדובר בהתעללות לשמה.

ואולי שתי התופעות הללו קשורות זו בזו. הרצון שלנו לגעת בשיטפון ולהיות אלה שיטיחו את כדור השלג הראשון בעובר אורח מזדמן, מחלחל כנראה גם אל תוך מדורת השבט. כי מישהו הרי צריך לחוות את הסערה על בשרו, לגרום לנו להרגיש שלא פספסנו כלום בכך שבחרנו לוותר על הנסיעה בכביש מספר 1 לטובת עוד כוס תה, ואם אפשר שגם יסבול קצת בזמן שהוא עושה את זה. בכל זאת לא נעים להודות שמישהו הקדים אותנו במרוץ לסופה.

אפשר גם לשאול מה הצורך להאכיל אותנו בכפית אפילו כשכבר מתחיל לצאת לנו מהאף, אומר על האופן שבו מהדורות החדשות תופסות אותנו, הצרכנים שלהן, אבל כל זה יחכה לימים חמים יותר. בינתיים, מצטערים נעמה, תמיר, אילנית וגיא: עם ישראל צריך את הקור שלו ואתם נבחרתם לספק אותו. תלבשו משהו, יש חשש לקרה.

>> בואו לפייסבוק שלנו