למקרה שעדיין לא התעדכנתם, כבר לא אומרים "ערס". גם לא "פרחה". אולי אנחנו עדיין חושבים במונחים האלה, אבל יש אנשים שעדיין חושבים במונחים של "ניגר" או "צ'חצ'ח". השפה תמיד משתנה לפני המציאות והמציאות היא שערס ופרחה הם כינויים בעלי קונוטציה שלילית המקושרות אוטומטית למזרחיים. מה שהחל כשיח אקדמי שזלג פה ושם לתרבות הפופולרית, עם אורטל בן דיין ב"האח הגדול" למשל או עם תם אהרון ב"תכנית קיציס", הופך לאט לאט לחלק מהשפה ומתרבות הפוליטיקלי קורקט. היום כבר כמעט לא תמצאו אייטמים או כתבות עם המילה "ערס", וכשכן, צפו למטח טוקבקיסטים נזפניים (ובמקרים חמורים במיוחד אפילו ללינצ'טרנט אגרסיבי, אבל זאת כבר בעיה אחרת, שבטח יתייחסו אליה בסדרה התיעודית העתידית "הכינו את הלפידים: איך הפך פייסבוק לשמרנות החדשה").
ונכון, כל אחד שמשתמש במונח "ערס" טורח מיד להסביר שזה לא עניין של מוצא או עדה אלא של התנהגות ובכלל, יש לו מלא שכנים מזרחיים שהוא אוהב (אלה, יודעים לעשות שמח) וגם אחות של סבא רבא שלו התחתנה עם כורדי. והם לא משקרים, ברור, אבל עדיין מדובר במושגים טעונים שחלקם, מה לעשות, קשורים לשיח העדתי. יש כאלה שיחשבו שזה מנג'ס וצדקני וטרחני ואולי הם צודקים, אבל כל השינויים מתחילים מאיזה נודניק שהתעקש.
"ערסים ופרחות: האליטות החדשות", הסדרה הדוקומנטרית החדשה של רון כחלילי בערוץ 8 של HOT, כוללת שלושה פרקים – הראשון, בבימויו של אורי סלעי, העוסק בערסים, השני, בבימויו של כחלילי, עוסק בפרחות והשלישי, בבימויה של סיון ארבל, עוסק ב"מתמזרחים", כלומר אשכנזים שמזדהים עם התרבות המזרחית. הסדרה לוקחת את המילים הבעייתיות האלו – ערסים ופרחות, ומפרקת ומנתחת אותם באמצעות שיחות עם, ובכן, ערסים ופרחות. חלקם מגדירים כך את עצמם, חלקם הוגדרו כך על ידי הסביבה מאחורי גבם או בפניהם. כולם מזרחיים וכולם גדלו במציאות שבה הם ערסים ופרחות, ואם הם הפכו למוכרים בבסטה בשוק זה בגלל שהם ערסים ופרחות ואם הם עשו דוקטורט בייל זה למרות שהם ערסים ופרחות. בגלל שאלו לא סתם כינויים, אלא הגדרות חברתיות, מעמדיות וכלכליות שיוצרות מנגנון כובל ומשתק.
בפרק על הפרחות תמצאו רגע מצחיק במיוחד, שבו מסתובבות עדי קיסר, משוררת ומייסדת ערס פואטיקה וחן אלמליח, די. ג'יי של מוזיקה מזרחית, ביקנעם עילית, וקשישה חביבה מספרת לעדי קיסר ש"גם הבן שלי התחתן עם אתיופית מקסימה". ואמנם עדי קיסר היא תימניה, אבל מה זה משנה, שחור הוא שחור לא? בפרק על הערסים, שהוא המוצלח מבין השלושה, מספר אלון מזרחי, בלוגר ועיתונאי, שהוא מודע לכך שהפיזיות שלו – הגדולה והכהה, מאיימת. בין אם זה ברחוב ובין אם זה עם נשים במעלית, אנשים מפחדים ממנו. זה בגלל שהוא נראה ערס, ואיך שלא תהפכו את זה, ב"נראה ערס" הכוונה לכך שהוא נראה מזרחי.
חלק מהפרקים לא אחידים – בפרק על הפרחות, למשל, יש הרבה רגעים משמימים מתוך הצגה, שהיו יכולים להיות עוד שיחות עם אורטל בן דיין או קלריס חרבון, עורכת דין עם תואר מ"ייל" שגדלה בשיכונים של אשדוד, ואין ספק שבגדול, כל העסק קצת חופר ומראש נקודת המוצא שלו לא הייתה רעננה. ועדיין, כששוקעים בסדרה מגלים יצירה מעניינת ועכשווית עם אנשים מודעים, מפתיעים (אסף אטדגי, למשל) ואינטיליגנטים, שיוצאים מהשיח המוכר על השד העדתי וחושפים את המורכבות שבו, וכמובן את הגזענות. מה זה להיות ערס אשכנזי (להיות אשכנזי עני, למשל) או ערס שמאלני, איך המוצא שלך תמיד הולך איתך, גם לאקדמיה וגם לטלוויזיה. ואם התרבות המזרחית היא השלטת, למה היא עדיין לא נחשבת?
בסופו של דבר יש סיבה לכך שתמיד אנחנו חוזרים דווקא לשבר הזה. כי הוא משמעותי והוא ממשיך ללכת איתנו. וכי אנשים שטוענים שכיום אין אפליה וכולנו נהנים מהזדמנות שווה, כנראה שוכחים שמי שיורש דירה מסבתא בתל אביב או דירה מסבתא בשדרות מתחיל מנקודת מוצא די שונה בחיים. וזאת לא הסדרה שתגרום לאיחוי השבר הזה, אבל היא כן מעוררת מחשבה ואולי גם זאת שתגרום לנו להסס קצת לפני, או אחרי, שאנחנו זורקים איזה "ערס" אגבי לחלל האויר.