רוני דניאל נגד אחמד טיבי! איזה כיף. אין כמו ריב אמוציונלי בשידור חי על מנת לגוון לנו את שידורי החדשות האין סופיים של "עמוד ענן", שבאופן טבעי מאופיינים ברפטטיביות מעט מעיקה המאפיינת אזעקות צבע אדום, יירוטים מוצלחים ואת קרן מרציאנו. סוף סוף קצת תשוקה – "אתה חסר רגש אנושי", זועק לעברו אחמד טיבי בגרון ניחר, "אתה עושה טרור באולפן", משיב מיד דניאל. מבינים? טרור, כי הוא ערבי וזה. כידוע, הרגעים הטלוויזיוניים הטובים ביותר מורכבים משני אנשים שצווחים זה על זה בספונטניות לעיני המצלמות, על זה בנויה תרבות שלמה של ריאליטי. אתה אף פעם לא יודע איך זה ייגמר, אבל אתה לא יכול להפסיק לצפות.

לא מזמן ראינו עימות כיפי במיוחד בין שלי יחימוביץ' לנחמיה שטרסלר, שנגרר לפסים אישיים שכוללים את המשכורות שהוא מרוויח. היו כאלו שטענו שהתקיפה של יחימוביץ' הייתה לא הוגנת מפני שהיא התייחסה לשכרו במקום למצב הכללי במשק, אבל יחימוביץ' פשוט לקחה את הדיון הזה, פולמוס כלכלי משמים שכמוהו שמענו כבר מאות, והפכה אותו לאישי. מניסיונה הטלוויזיוני היא בטח ידעה שזו דרך לא רעה לגרום לכולנו לדבר על זה.

באותה טקטיקה בדיוק השתמש טומי לפיד נגד עודד בן עמי לפני כמעט עשור, ביום שבו שינוי הביעה תמיכה בתקציב והכשירה את ההתנתקות. הוא פתח את העימות ב"קונים את הסבתא שלך", שבאופן מידי הפך הכל לאישי יותר. אז בואו ניקח רגע להתגעגע לטומי לפיד, אדם שידע להיעלב ושמאז לכתו התדרדרה רמת הדיונים והאמוציות המלוות אותם בתקשורת הישראלית.

אומרים שלא שופטים אדם בשעת כעסו אבל את מירי רגב מותר לשפוט תמיד, גם אחרי ששופכים עליה מים במאהל המחאה. בניגוד לניסיון של שלי יחימוביץ', לכישרון הטבעי של טומי לפיד ולהומאניות של אחמד טיבי, למירי רגב אין כישורים, אולי מלבד היכולת המופלאה לדבר בלי הפסקה או היגיון, כשהנשק היחידי שלה הוא חסימה בריונית של הצד השני מלהגיב. "חברת הכנסת מירי רגב" הפך מאז כבר לקאצ' פרייז אומלל במיוחד, שמזכיר לנו שיש אנשים שהגיעו לכנסת רק בגלל שהם התבלבלו בדרך לריאליטי. אבל אם אנחנו כבר מחזיקים אותם בעמדות מפתח, שלפחות ימשיכו לספק לנו עימותי קאלט מצחיקים ועסיסיים כמו זה.

למה כל הדברים הכי מופלאים קורים תמיד בתכנית של עודד בן עמי? זה די פשוט -  בגלל שהדברים הטובים באמת תמיד קורים בטעות, ואף אחד לא מגיע לתכניתו של עודד בן עמי בכוונה. ולא שזאת חכמה גדולה, תוצאותיו של מפגש בין מיכאל בן ארי לחנין זועבי צפויות כמו הפלייליסט של דיויד ברוזה במקלט, אבל עדיין מוכרחים להודות שכל אחד מהם הצליח לשלוט בעצמו יותר ממירי רגב. מצד אחד אנחנו מעריכים את האיפוק, מצד שני קצת חבל.  

וחכו, אפשר ללכת אפילו יותר רחוק. כל עימות טלוויזיוני מוצלח, יכול להפוך לבהמי אפילו יותר אם מערבים בו ספורט. אין חוקים באהבה, מלחמה ויציע העיתונות, ולכן אפשר לשמוע גם "אל תזיין את המוח" שצץ פה ושם בלהט הרוחות. וחכו, זה עוד כלום לעומת מה שאתם יכולים לשמוע ברדיו.

פרוספר אזגי, הבעלים של הפועל אשקלון, תמיד נחשב לסוג של אושיה, אבל נאום הקוקסינלים שלו - שכלל בעיקר "אתם קוקסינלים", שדרן שמנסה להסות אותו ושדרן אחר שנחנק מצחוק ברקע, העניק לו את חותמת הקאלט שהגיעה לו כבר ממזמן.

ובזמן שדן מרגלית זורק מהאולפן ח"כ ערבי, בואו נסכים שאנחנו אוהבים עימותים טלוויזיוניים, חדשותיים וחיים במיוחד, בגלל שהם התפרצות של רגש בעיצומו של משהו שאמור להיות מעונב ורשמי ולא אישי. הם הריאליטי של החדשות, הם ניצוץ של ספונטניות בים של תסריטים כתובים והקראה מטלפרומפטרים. ויותר מהכל אנחנו אוהבים עימותים טלוויזיוניים כי אנחנו אוהבים לקחת צד, ולא ממש משנה על מה מדברים.