"משפחה מאושרת? אין באמת דבר כזה"

כך יצא ריקין, יוצר דוקומנטרי, מבקר ספרות ומרצה לפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה, למסע שבו פגש משפחות, זוגות והורים מכל קצוות הקשת החברתית בישראל. ביחד עם הפרופסור יורם יובל, מנסים השניים לסחוט מהבליל האנושי הזה את המתכון לאושר, גם אם מדובר באושר יחסי. ריקין מעיד על עצמו כמי שנמשך על פי רוב לתכנים מעוררי מחלוקת. דוגמא לכך ניתן למצוא בסדרה התיעודית "רוצחים", שיצר עם הבמאית עמליה מרגולין (וזמינה לצפייה ביוטיוב). "אני מחפש אנשים שמאתגרים את הנורמות וההתניות הכי בסיסיות שלי", הוא אומר. "זה קורה גם ב'משפחה מאושרת'. כולנו, למשל, לוקחים כמובן מאליו את המונח "אינסטינקט אימהי". אבל מי אמר שכל האימהות אוהבות את ילדיהן? איך תסבירי את כל מקרי הרצח של ילדים על ידי אימהותיהן? התפיסה הזאת שלנו לגבי טוב ורע בנויה על אינטואיציות לא מבוססות. כמו ששייקספיר אמר, אין טוב ורע בעולם אלא בליבו של אדם".

איך נראה בנאדם נורמלי?

למרות האסוציאציות שמייצר שמה, ריקין טוען ש"משפחה מאושרת בשישה שיעורים" כלל לא מתיימרת להביא אליכם את האושר בקצת יותר משש שעות מסך. למעשה, מטרתה האמיתית היא להוכיח שמשפחה מאושרת לא קיימת באמת. "שתי המילים שאני הכי אוהב בעולם הן 'הכל בסדר'", אומר ריקין, "ונראה לי שהסדרה הזאת יכולה וצריכה להרגיע את הצופים והצופות שלה. להבהיר שהשטאנץ הזה של אמא, אבא, שלושה ילדים וכלב בדירה בחולון זה לא כלל של אושר. משפחה בפני עצמה זאת המצאה ביזארית לחלוטין. הרי משפחות הן משוואות עם אינסוף נעלמים. עובדה שילדים שמחים וחיוניים יוצאים הרבה פעמים ממשפחות עם סיפורים קשים מאוד, והילדים השרוטים והדפוקים ביותר נוטים להגיע ממקומות 'נורמליים'".

להציב מראה זה חשוב, אבל כשאתה רואה זוג כמו זה שהוצג ראשון בסדרה, זה סתם מרגיז. מה מעורר מחשבה באישה ששוטפת לבעלה את הרגליים?
"כשאני רואה אותם, אני מנסה לייצג את הצופות בבית ולשאול את מה שיעניין אותן לדעת. אני מודע לאווירת ה'וואט דה פאק' שיש כאן. האמת היא שאותי אישית קשה מאוד להרגיז. איבדתי את היכולת להיות שיפוטי וביקורתי. אני בעיקר משתומם ומנסה להבין. למען האמת, אני הכי פחות שיפוטי כשאני רואה אנשים שעושים טוב אחד לשני ולא מזיקים לזולת. אגיד לך אפילו יותר: אם אני מאחל משהו לבנות שלי זה פשוט שתהיה להן שלווה ומנוחה. לא משנה איך הן יגיעו לזה. זה יכול להיות גם לשטוף לבן הזוג שלהן את הרגליים. כי מה זה אושר? אושר מבוסס על היכולת ליפול היטב למקום שלך. רוב ההורים בעולם המערבי אולי אומרים שהם רוצים שהילדים שלהם יהיו מאושרים, אבל בפועל יעדיפו שיהיו מנכ"לי הייטק אומללים מאשר סנדלרים מאושרים. הורים חילונים יעדיפו ילד חילוני אומלל מאשר חרדי אדוק ומאושר. לכן, גם אם הילדים שלי יחליטו לעשות מקרמה על הר בבוליביה, מה שמשנה לי הוא שיהיו מאושרים. זה ושיאהבו אותי, אם אפשר".

אז אין לך שום ציפיות מהילדים שלך? זה המתכון לאושר?
"לגמרי. ברור לי שאתה חייב לשחרר את הציפיות מהילדים שלך באופן מוחלט. זו ודאות מוחלטת בעיניי. אני לא מבין מאיפה יש לאדם בוגר את החוצפה והאומץ לצפות מילד שיגשים חלום או אידיאה שהוא מאמין בו. בעצם זה שאתה מצפה מהילד שלך לעשות משהו, אתה הופך אותו לאמצעי ולא לתכלית. זה נורא להתייחס לילד שלך כאמצעי".

אנשים עניים מאושרים יותר

מתי התחלנו לשאול את עצמנו אם אנחנו מאושרים? התופעה הזאת צעירה הרבה יותר ממה שנדמה. "ככל שהמין האנושי התפתח", מסביר ריקין, "נוצר הזמן הפנוי. פתאום אנחנו יושבים, שבעים ותחת קורת גג, לא מאוימים קיומית. כאן מתחילות השאלות. למרות שפיזית הרבה יותר קל לנו לחיות היום, יותר אנשים בעולם צריכים לקחת כדורים פסיכיאטריים כדי לשרוד את חיי היומיום. שלא לדבר על להיות מאושרים. דיכאון הוא הרי גורם המוות השלישי בעולם אחרי סרטן ומחלות לב. זה פרדוקס שנובע מחיפוש האושר במקומות הלא נכונים. אחת הסיבות שאני יכול להגדיר את עצמי כאדם שמח היא שאני קצת סובל מאוטיזם חברתי ומפרובינציאליות טכנולוגית. שני הדברים האלה די שומרים עליי מהעולם החיצון, אז אני פחות סובל מהשוואתיות".

אז השוואתיות היא האויב מספר אחת של האושר?
"חד משמעית. אנחנו תמיד בטוחים שהמסיבה הטובה היא במקום אחר. אנחנו כל הזמן רוצים עוד. כמו שגם אני רוצה שעוד אנשים יראו את הסדרה. התחרות הזאת היא אינסופית, ולכן מסוכנת. הרי במהות, אין הבדל בין רצונותיהם של האיש הכי עשיר והאיש הכי עני – שניהם רוצים עוד כסף. יותר מזה, לאדם עני יותר קל להיות מאושר, כי צריך לתת לו פחות מלאדם העשיר כדי שירגיש שקיבל מתנה משמעותית".

ואיך נראה אדם מאושר?
"פה אני חייב לחזור לקלישאה של חז"ל: זה רק אדם ששמח בחלקו, אין הגדרה טובה מזה. זה צריך להגיע מבפנים. הרבה פעמים נדמה לי שאושר כזה הוא תכונה מולדת, ולכן יש אנשים שיהיה להם טוב בכל מצב".

תכונה מולדת? אושר הוא לא עניין של חינוך?
" לפעמים יש לי תחושה - והיא באמת לא מבוססת על כלום, אבל זו תחושת הבטן שלי - לפיה האנשים המאושרים שהכרתי באמת פשוט נולדו כאלה. האנשים האומללים שהכרתי תמיד יירצו עוד וירגישו תסכול. עם זאת, אני כן חושב שיש כלים שיכולים לעזור לשפר. למרות מה שמנסים לספר לנו, אין באמת חובות. אנחנו לא מגיעים לעולם עם רשימת משימות. החיים זה כמו רשימת נוכחות בצבא - רק צריך להתייצב. קשה לנו להפנים את זה, אבל זו האמת. מי אמר שצריך לצבור כבוד וכסף? למי בעצם אכפת בכלל? את לא מבינה כמה פעמים בחיי שמעתי את המשפט: "אתה לא דוגמא". נכון, אבל בעניין הזה אולי קצת חבל, לא?"