אל תתנו לעירום של מירנדה קר לבלבל אתכם

פדופיליה וגילוי עריות, היה נחמד להכיר, אבל הגיע הזמן שתפנו את המקום לטרנד הבא: סקס עם בובות. בפרסומת חדשה למותג כלשהו מפנטז רד אורבך (א.ק.א. בובה) על אורגיה מטורפת שכולה בר רפאלי. כי אם גבר ממוצע היה מתמוטט אחרי חצי מבר רפאלי, בובות יכולות לדמיין גם עשרה – זה היתרון של להיות עשוי מספוג. אבל מה שמדהים יותר הוא שאף אחד לא קורא לזה "הפרסומת של רד" או "הפרסומת של המותג" (יכול להיות שזה היה פוקס?), עבור רובנו זו הפרסומת של בר. ככה זה כשהפרזנטור נהיה גדול הרבה יותר מהמוצר, בסוף מכל הפרובוקציה כל מה שנשאר הוא תמונה של דוגמנית מסופקת על המיטה.

מירנדה קר לוהטת. קשה לחשוב על אדם אחד שלא יסכים עם הצהרה הזאת. חלקם אפילו יאמרו שמדובר בבחורה הכי לוהטת בשטח. "ויקטוריה סיקרטס" בוחרים ככה את הדוגמניות שלהם – המכנה המשותף היפה ביותר. אבל גם בנות יפות צריך לדעת לצלם והצילומים ל-GQ הם הדבר הכי קרוב ל"עירום אומנותי" שאפשר למצוא במגזין גברים – מירנדה קר יפה כמו ציור (של צייר שמתמחה בישבנים).

אבל קר החליטה שלהיראות סקסית זה לא מספיק, והשתמשה השבוע בכל קלישאה מחרמנת גברים בעולם. ההיא שנהנית מסקס ("ככל שאני עושה יותר סקס, הבטן והזרועות שלי מתחטבות"), אבל חס וחלילה לא משתרללת ("גרמתי לאורלנדו לחכות חצי שנה עד שהתנשקנו". גם "סטוצים אף פעם לא היו הקטע שלי" הקלאסי, הפציע שם. קר מתעקשת לפעול על הכללים של "ליידי בחוץ, זונה במיטה", והיא לא תיתן לכמה תמונות עירום לבלבל אותנו. כי בינינו? מי באמת טרח לקרוא את הטקסט?.

המחשבה הראשונה של האיש שהתעורר מעילפון וחשב שהיה בקומה עשר שנים, בוודאי הייתה: "פספסתי עשר פעמים האחד באפריל, כנראה שלא הכל נורא כל כך".

מתיחות הן חמודות. כשגוגל עושים אותן. בשאר הזמן (למעשה 99.99% ממנו) הן מיותרות, מעיקות ולא מצחיקות. אבל כנראה שמתיחות עובדות נהדר בתור עלה תאנה לכל מה שמשעמם: מקומות עבודות, אנשים, ערוצי טלוויזיה. כל מי שמתמיד בלהיות צפוי ביום יום מנסה להוכיח שהוא נורא מגניב באחד באפריל. במקרה הטוב, זה מצחיק. במקרה הרע, זה מביך ומשמש כעילה לרצח. חוץ מהקטע של הפוקימונים בגוגל מפס, זה היה סופר חמוד.

בזמן שמירנדה קר היא דוגמנית סטרילית מהזן הישן – כלומר, מתפשטת בתשלום. קארה דאלווין נותנת את השואו המלא לכל פפארצי. ככה נראית דוגמנית מהזן החדש: רומן לסבי, תמונות עירום בחופשה ואישפוזים אחרי לילה של האנגאובר. כמה באסה שכל זה קורה עם מישל רודריגז. ההסבר היחיד שאפשר לחשוב עליו: לכל זוגיות יש מכסת כריזמה אפשרית. ומכיוון שדלווין נטלה לא מעט ממנה, לרודריגז לא נשאר.

סך הכל רודריגז צריכה להיות גאה בעצמה, תפסה דוגמנית שצעירה ממנה ב-14 שנה, ומישהי לטוס איתה בעולם בין צילומי "מהיר ועצבני" אחד למשנהו. אין על מה להתלונן. טוב נו, אלא אם כן אתם טורחים לצפות בסרטים שלה.

פרק הסיום של "איך פגשתי את אמא" הצליח לעצבן את הצופים וגרם ללא מעט אנשים להשוות אותו לפרק הסיום של "דקסטר". ככה זה, איבדנו פרופורציות. אף אחד לא כבר לא זוכר את הטבח המוחי שהעבירה אותנו הסדרה עם הרוצח הנודניק בעונות האחרונות.

ובאמת שאין מקום להשוואה. "איך פגשתי את אמא" הצליחה לסיים את הסדרה בצורה שהיא הפוכה לחלוטין מהעונות האחרונות שלה: חכמה, מעניינת, מעוררת מחשבה ואפילו קצת מציאותית. כל העונות התרכזו להפי אנדינג, אבל בחיים גם הפי אנדינג יכול להיות קצת חמצמץ. קיטש יכול להיות קצת יותר מעניין ועדין קיטשי, גם כשהוא לא מובן מאליו. ככה זה בחיים, אנשים מתים. לא ראיתם "דקסטר"?

>> למה למילה קוניס יש טעם רע בגברים?