אוקיי, וואו, לא ברור מה קרה ליגוארים במשימה האחרונה, אבל זה הרגיש כמו פליידייט בג'ימבורי שהשתבש באופן מחריד. אבל רגע, קצת לפני הטנטרום של יהודה, אנחנו חוזרים לשבט הצפארוס ואורחותיהם הנדירות, שנייה לפני שהם נעלמים מסוכנות הניצבים ששכרה את שירותיהם. חברי הקבוצות עדיין קשורים זה לזה בחוסר נוחות, סיטואציה שאותה הגר לא מהססת למנף על מנת להגיע למיטה של אילן. לג'יט. אנקונדה, שהקריבו את מימי, ממשיכים להציג חזות מאוחדת ומעצבנת ומסרבים לריב כמו אנשים סבירים. מבחינת חברי הקבוצה אפשר להישאר ככה לנצח, נדל אנושי יעיל ומרוצה. ובכן, קוראים לזה תסמונת סטוקהולם.
משימת יום המינגה כוללת העברת מים מזוהמים מהנהר לבני השבט המסכנים שהולכים לחטוף דיזנטריה ולהיכחד סופית. האם בני הצפארוס באמת מעוניינים במים שהיו בתוך המכנסיים של אודי? האם זה כלי הקיבול המומלץ להישרדות בג'ונגל? נסכים שלא להסכים. בעוד אנקונדה מתפעלים את המשימה בלי אף חורים בסרבל ותוך הפגנת משמעת ברזל ומצב רוח טוב, ביגואר המצב שונה. יהודה טוען שרונן מוריד את הקבוצה מוראלית ואכן, רונן עסוק בקריעת הסרבל שלו ובטסטות על כמה אנקונדה מדהימים ונפלאים ומושלמים תראו מה זה איך הם עשו איקס עם הרצועות על החזה (קלוזאפ על הציצים של מיטל) ככה נראה ארגון מתקשר ולומד. לא רונן, ככה נראית קבוצה שאתה לא נמצא בה.
אה, והנה משימת תולעים כי כבר איזה עשר דקות שהגר לא צרחה. רותם בטוח שהוא אכל תולעת חיה שעכשיו מעכלת אותו מבפנים (מדהים לדיאטה), בתיה לא יכולה לאכול שרצים (האם זחלי הצ'ונטה מפריסים פרסה?), לי לוי מדמיינת שרימפס ומגלה שזה לא (אבל יהיה מדהים בפיתה אצל אייל שני) וריי טוען שזה דווקא לא מגעיל (אבל כמה אפשר לסמוך על השיפוט של אדם שלא אכל חצי שנה?). רק מימי לא מתרגשת מכלום ולועסת את התולעים אחת אחת במשמעת ברזל סובייטית שמסתיימת ב"יאללה חבר'ה בואו נפנה את הכלים", כאילו מדובר במגשים במקדונלדס בסנטר ולא באסופת עלים עם שאריות של תולעים מטוגנות.
כצפוי, יגואר מגיעים אחרונים. לי לוי מזכירה לנו שהיא האדם החמוד בעולם ומנסה לפצח את דמותו של יהודה, שחושף בפנינו את הנרטיב המצוקתי שלו שהפך אותו לאדם אגרסיבי. רפיק, כצפוי, מנסה להפוך את זה לאימון רגשי שככל הנראה הסתיים בחשבונית שנשלחה ליהודה לאחר שידור הפרק. רונן טוען שיהודה פסיכופת, שזה כמובן לא נכון, יהודה הוא פשוט האביאל הלא כיפי של התכנית. גם רונן וגם יהודה מעצבנים, אבל לא כמו חברי האנקונדה שלכל אורך הריב האמוציונלי ביניהם הביטו בהם ברחמים ודיברו על כמה חבל שיגואר לא מגובשים כמוהם, ואז התגודדו לחיבוק קבוצתי שבמסגרתו כל אחד אמר דבר טוב על מישהו מחברי הקבוצה והם נשבעו לחזור לארץ ולהקים קומונה בביתו של אביאל במושב מצליח.
כצפוי, רונן נשלח להתמודד מול מימי בטקס ההקרבה. היחידה שבעדו היא בתיה שמסתבר שמזכירה לו את אמא שלו, שזה לא מוזר ומעליב בכלל. שתי הקבוצות נפגשות לדו קרב על גבי רשת קורי העכביש החברתי, שזה כמו עכביש רגיל רק שמוזמן למסיבות. בעוד אנקונדה צולחים את המשימה בקלילות אלגנטית, יגואר, ובכן, מה קורה שם? ערימת ילדים? קבר אחים? יהודה גורר אותם אחריו בעודף מוטיבציה בעוד רונן משתרך מאחור ומבקש שיעצרו כבר, לא אכפת לו יותר, הניחו לו, הוא רוצה לחזור לארץ ולייצג אנשים שאף אחד לא מכיר. חברי יגואר מוטחים זה בזה, מתגלגלים על הרשת, דופקים נעליים בפרצוף של בתיה, מועכים אחד את השני ומסיימים את המשימה פצועים, מדממים, חבולים ופגועים. אה, ומפסידים, ברור. אצל מימי, לעומת זאת, לא זזה שערה מהקוקו. ככה זה באנקונדה.
אמרו:
"אף אחד מיגואר לא ילך היום לדו קרב!" (יהודה. נחשו איך זה נגמר)
"אחרי שהייתי קשור למיטל כל כך הרבה זמן, לא יתפתח משהו?" (אביאל, יאללה כבר, דיבורים כמו חול)
"אנשים הישרדותיים זה הזן הכי מכוער שיש" (רונן. מטנף על יהודה ועל הדרך משמיץ את כל ניצולי השואה)
"נחש שבוכה לא הופך לחד קרן" (ריי. קצת יותר מדי שעות של פוקימון גו הא?)
"שים את האגו בצד, לעזאזל!" (יהודה יוצא למלחמה, אבל לא בקלישאות)