"אני לא כותב את זה בביקורת חלילה, אלא כהצבעה על התפתחות סוציו פוליטית מרתקת: לשני מספרי 1 במפלגות ישראל הראשונה הוותיקות (העבודה ומרצ) אין ילדים".
אבישי בן חיים הסעיר את הרשתות החברתיות עם הציוץ הזה השבוע, ואפשר להבין למה. קודם כל, כמו כל משפט שנפתח במילים "אני לא כותב את זה בביקורת", המשמעות היא - אני כן כותב את זה בביקורת. ממש כמו ש"אני לא רוצה להרוס את החגיגה" משמעו - אני כן רוצה להרוס את החגיגה, או "אני לא אומר שלא היה אונס בדרום" זה - אני לגמרי אומר שלא היה אונס בדרום, וכל משפט שיתחיל ב"אני לא גזען" ימשיך באופן גזעני. ככה זה, כשלאנשים לא נעים לומר משהו, ורוב הזמן בצדק, הם יפתחו בהסתייגות מהדבר עצמו שהם עומדים להגיד ואז יגידו אותו בכל זאת.
אז אב"ח לא כתב בביקורת אלא כדי להצביע על "התפתחות סוציו פוליטית מרתקת". וכצפוי, מדובר בהיתממות. כי הוא לא באמת בא להצביע על התפתחות מרתקת, אלא על שני פוליטיקאים מהשמאל - מרב מיכאלי וניצן הורוביץ, ולסמן אותם כפגומים. כאלו שלא צייתו לקוד ההפעלה האנושי הבסיסי מבחינתו שהוא עשיית ילדים, ובכך לרמוז שהם לא מתאימים לתפקיד הנהגה. אין שום התפתחות סוציו אקונומית, בטח שלא בישראל חובבת הילודה, בטח שלא מרתקת. יש שני מקרים פרטיים שבחרו לא להביא לעולם ילדים. אחד מהם, אגב, הוא הומו במדינה שעושה הכל על מנת למנוע ממנו להביא ילדים, ככה שזה בערך כמו להגיד "לא בביקורת, אבל למה ניצן הורוביץ מעולם לא טרח להתחתן ברבנות?".
כי מה בעצם עומד מאחורי האבחנה הסוציולוגית (המרתקת!) הזאת? מה מערכת ההקשרים שמופעלת אצלנו כשאנחנו שומעים שלמישהו אין ילדים? לציבור הדתי, אולי זה אומר שלא אכפת להם מהמשכיות, מציוויי התורה, או במילים אחרות - מהמדינה. ולמה שאבישי בן חיים נוהג לכנות ישראל השנייה, אולי זה גם עוד הוכחה לניתוקה של ההגמוניה הבלתי מודעת להגמוניותה, מהחיים האמיתיים. מנהיגים בלי ילדים לא מודעים לקשיים שבגידול ילדים, בטח בתקופת הקורונה, איך הם יוכלו לקבל החלטות נכונות? תהייה שלוקחת כמובן מאליו 1. שפוליטיקאים עם ילדים מודעים לקשיים שבגידול ילדים. 2. שמתקבלות החלטות נכונות.
כי די נו, כמה אתגרים כבר חווה הפוליטיקאי הממוצע שמגדל ילדים? סביר להניח שמספר הפעמים שביבי יצא מוקדם מישיבה כדי לאסוף ילד מהגן זהה לזה של מרב מיכאלי. ואם כבר, זה מה שמאוד ניכר במשבר הזה. טיפול מחפיר בכל הנוגע למערכות החינוך, אמירות מופרכות כמו "שהגדולים ידאגו לקטנים", וכולן מפי אנשים עם ילדים. כי הבעיה היא לא מנהיגים עם או בלי ילדים, אלא מנהיגים גברים, בני שבעים, שסובלים מאין ספור כשלים אמפתיים. הם המנותקים האמיתיים.
עוד הנחה מובלעת היא שמי שלא עושה ילדים לא יודע מה זה להקריב את נוחותו ורווחתו למען מישהו אחר. ובכן, לא, זה דבר שאתה עושה גם כפוליטיקאי, זו בדיוק המהות של לשרת את הציבור, או לפחות אמורה להיות.
נכון שבעשור או שניים האחרונים עולה הדיבור על אל-הוריות ויש לאנשים יותר חופש לעשות את בחירות החיים שמתאימות להם, אבל בישראל - הראשונה, השנייה, האשכנזית, המזרחית, בקרב המנהיגים, העם, ההגמוניה, האליטה וכל המילים שאבישי בן חיים אוהב - עדיין מדובר בתופעה נורא זניחה. במדינות אחרות, לעומת זאת, להרבה פוליטיקאים בעשור האחרון באמת אין ילדים ביולוגיים. אנגלה מרקל, קמלה האריס, עמנואל מקרון, תרזה מיי, קונדוליסה רייס. בניגוד למה שאב"ח היה מצפה, רובם בכלל לא ממפלגות שמאל.
יש כאלו שיקשרו זאת לשקיעתה של אירופה והיכחדותו הממשמשת ובאה של המין האנושי, אבל בהתחשב בכך שהעולם עדיין סובל מאותו פיצוץ אוכלוסין ישן וטוב, התשובה, ככל הנראה, היא שרובן נשים. ומה לעשות שאישה בקריירה פוליטית יכולה להגיע רחוק יותר אם אין לה ילדים. זה תקף רק לגבי נשים (מקרה פרטי - עמנואל מקרון, שבת זוגו מבוגרת ממנו בהמון שנים) כי הן אלו שלוקחות חופשת לידה והן המטפלות העיקריות, הן משהות ועוצרות את הקריירה כדי לגדל ילדים או מתייסרות בתקופה עמוסה מדי בעבודה. אב שיקריב את חיי המשפחה שלו למען שירות הציבור יזכה להערכה, אם שתנהג באופן דומה תואשם בכך שהיא אמא גרועה. ילדים, בכל הנוגע לקריירה פוליטית, הם גורם מעכב, נשים שהגיעו רחוק בפוליטיקה, ובכן, הן פחות התעכבו.
העניין הוא שהבחירה להביא או לא להביא ילדים לעולם לא רלוונטית למנהיגות. להצביע על תופעה כזאת בחו"ל זה מעניין וזה חלק מדיון פמיניסטי, פשוט לא בישראל. אין מדגם מייצג. כי פה, מנהיגים ולא מנהיגים, כמעט כולם עושים ילדים. להיטפל במקרה לשניים שלא זה לא להצביע על תופעה, זה לעשות טוויסט דמגוגי על צירוף מקרים. ואין לנו סבלנות לזה, באמת. רובנו פה הורים לילדים קטנים בשכונות כתומות שיושבים בבית ואנחנו נשמח שהמנהיגים שלנו יפתרו את זה כבר, עם או בלי ילדים משל עצמם.