סוף עונת החטופים
איך מקפלים את עידן החטופים? מה חושפת אמירתו האומללה של המפכ"ל? ולמה פסטיבל גזירת הסרטים הצהובים כל כך מעצבן? חמש מחשבות על שבוע שנמשך 843 ימים
נטע חוטר
makoפורסם: | עודכן:
- אין יותר חטופים בעזה. זהו, אפשר לקפל פה. לא עוד סיכות וסרטים וכיכר ושלטים ומדבקות וכיסא ריק בערב החג ואזכורים בחתונות ובתוכניות ריאליטי וצמידים צהובים וסמלים על חולצות ועל קייסים לטלפון ועל כוסות חד פעמיות בעגלות קפה ועל אריזות שוקולד ופתיתים ושוקו וחנוכיות והגדות לפסח ופילטרים באינסטגרם וסטיקרים בוואטסאפ ופלייליסטים ייחודיים בספוטיפיי ואתרים ברשת שהוסיפו לוגו קטן ושרשראות זהב מינימליסטיות ומחזיקי מפתחות וקאפקייקס צהובים ומספר על עזריאלי. תם ונשלם.
כאילו, לא באמת. כי חמאס עוד קיים, העימות עם איראן בדרך, אנחנו מצורעים בעולם שבחוץ ומשוסעים בזה שבפנים, זה רק הסיוט הספציפי הזה שהסתיים. וברצף האירועים הבלתי פוסק הזה, העוד זה מדבר וזה בא שהוא החיים שלנו, נזקקנו לסוף כלשהו. לנקודה המוחלטת הזאת. עכשיו, אולי, הזמן יוכל להתחיל לזוז מחדש. שיאללה, אין יותר חטופים בעזה. - אין יותר חטופים בעזה. "רן נמצא שלם, עם המדים שלו. אתה מקבל את הילד כמו שהוא יצא", אמר המפכ"ל דני לוי לאביו של רן גואילי. וכדרכן של פליטות פה גרועות, גם זו חשפה יותר מהמתוכנן. כי להגיד "אתה מקבל את הילד כמו שהוא יצא" זה להתעלם מהעובדה שהילד חוזר, ובכן, מת. ולכן זה בערך כמו להתגאות בכך שהממשלה הנוכחית "היא זו שהחזירה הכי הרבה חטופים הביתה" (לא נתפלא אם נאמר או ייאמר בערוץ 14). זה בעצם להתגאות בכישלון, במפלה. ואולי זה גם עניין של סמנטיקה. עצם זה שקראו לגואילי "חטוף" מוחק את היותו מת וגורם לזה להישמע כהצלחה, כהישג. כי להחזיר חטוף זה באמת משמח, אבל להחזיר גופה? זה אף פעם לא יוכל להיות סיפור הצלחה או תמונת ניצחון. מקסימום הקלה.
- אין יותר חטופים בעזה. אבל חיילים עדיין יש. אגב, מבצע השבת גופתו של גואילי כלל עשרות חיילים שחפרו מאות קברים ועברו גופה אחרי גופה עד שזיהו, בעזרת צילומי שיניים, את זו של גואילי. מדובר בחיילים אמיצים וגיבורים ואי אפשר שלא לתהות באילו אופנים חוויה כזו מצלקת נפש של בני אדם, אבל ככל הנראה נגלה בקרוב. גואילי היה הגופה ה-250.
- אין יותר חטופים בעזה. אבל כולנו נחטפנו על ידי גל סרטוני טיקטוק של אנשים גוזרים סרטי חטופים ומסירים סיכות לעיני המצלמה. ובגלל שמוכרחים להתמרמר, נודה שמשהו באווירת מסיבת הסיום הקולקטיבית הזו מרגיש כמו "וירצ'ו סיגנלינג" - איתות עליונות קטן, או "באק דור בראגינג" - שוויץ מהדלת האחורית, נסתר. כל המונחים הנרדפים האלו לסאבטקסט כאפה שהוא: וואו, תראו כמה דאגתי, תראו כמה היה לי חשוב, הסיכה הזאת לא ירדה ממני שנתיים. גם כשהייתי בחופשת סקי באיטליה וגם בוויקנד הספונטני ההוא בפריז, הסמל הזה - שחברות ניצלו לצרכים מסחריים ופוליטיקאים לצרכים פוליטיים עד שרוקן מכל תוכן והחליף כל פעולה אמיתית - היה עליי כל הזמן! אבל עכשיו, אחרי שהחזרתי הביתה את החטוף האחרון, אני יכול סוף סוף להוריד אותו.
- אין יותר חטופים בעזה. כולם פה בישראל, והם עדיין "החטופים". טוב, לאלו שחזרו בחיים שינו את השם ל"שורדי שבי" אבל עבורנו הם תמיד יהיו החטופים, והמשפחות שלהם יהיו משפחות החטופים. וכל דבר שיקרה להם, בין אם זה להתארס לדניאל עמית או לחטוף מכות מחבר של נסרין, יתחיל תמיד במילים "שורד השבי...", וכל דבר שיקרה להם בחיים, ציבורי או פרטי, יעובד דרך המשקפיים הספציפיות האלו כי ככה זה - אין דבר כזה "אתה מקבל את הילד כמו שהוא יצא". בטח לא כשהחטוף מת, אבל גם לא כשהוא חוזר חי.
מצאתם טעות לשון?