הספר המדובר של הקיץ החולף היה "רוזנפלד", רומן הביכורים הישראלי של מאיה קסלר, שבמרכזו סיפור אהבה משונה, מצחיק ומלא בתיאורי מין בין בחורה בשנות השלושים לחייה לבין גבר עשיר, מבוגר ובעל עודף משקל. נגיד, "חמישים גוונים של אפור", אבל עם שמן. הספר זוכה להצלחה די משוגעת, אם עדיין לא שמעתם עליו סביר להניח שזה יקרה בקרוב.
טדי רוזנפלד מ"רוזנפלד" לא לבד. לאחרונה אנחנו רואים סביבנו יותר ויותר גברים גדולי מימדים, והנה כמה דוגמאות: בימים אלו ממש מוקרן בפסטיבל חיפה הסרט "השמן", שבמרכזו מערכת יחסים בין בחורה לבחור בעל משקל עודף. בריאליטי, אוראל צברי כיכב השנה גם ב"רוקדים עם כוכבים" וגם ב"ארץ נהדרת" שבה חיקה את אליאב זוהר, מוזיקאי מוכשר והבן של, שהפך השנה לכוכב על וגרם למיכל לאכול את הלב. רגע, יש עוד! בן יוסיפוביץ שיחק השנה בכל סדרה אפשרית בתאגיד, כולל ב"שישו ושמחו" שבה כיכב גם נווה צור המתוק, שחקן ומוזיקאי (ששחרר השנה גם את אלבומו השני). גם המוזיקאי שי טרא ליטמן פירק השנה את הבארבי. אגב, בקליפ של אחד השירים שלו, שנקרא "ילד לבן, שמן ועשיר", מככבת מיה לנדסמן - אבל היום אנחנו מטפלים בגברים.
זה קורה גם בחו"ל: בדצמבר הקרוב יגיע למסך סרט של דארן ארונופסקי, בכיכובם של ברנדן פרייזר וחליפת שומן, שנקרא "הלוויתן" (אוי). הסרט עוסק בגבר ששוקל מעל מאתיים קילו ומנסה לחדש קשר עם בתו. מי שצפה בו עד כה מחמיא להופעתו של פרייזר, אבל מזהיר מפני השמנופוביה הנוטפת מהסרט.
כל אחד מהתכנים האלו מציג בפנינו, בדרך זו או אחרת, גבר עם עודף משקל. חלקם באופן חינני וסקסי כמו "רוזנפלד" או "רוקדים עם כוכבים", חלקם באופן מדכדך כמו "השמן" ו"הלוויתן". אבל המשותף הוא שעודף המשקל שם. הוא קיים. פתאום אנחנו נתקלים בגברים גדולים, שעד היום היו די שקופים בשבילנו. טוני סופרנו, נגיד, היה גבר בעל עודף משקל, אבל הוא גם היה אלף דברים אחרים לפני זה. רוב הגברים השמנים הבולטים על המסך הם שמנים באגביות, לא כציר עלילה.
בשנים האחרונות נדמה שאנחנו צופים בהרבה יותר נשים מלאות על המסך. לרוב הן מופיעות בתכנים שעוסקים במשקל שלהן - ואם לא, כמו בחלק מהסדרות בהן מככבת מיה לנדסמן, אנחנו מתפעלים מכמה שהתכנים לא עוסקים במשקל שלהן. אם פעם הייתה רק "החברה השמנה" בקומדיות רומנטיות, היום יש ז'אנר שלם של מתמודדות ריאליטי בעלות עודף המשקל (שהן תמיד גם דוגמניות למידות גדולות); נשים גדולות מקבלות תפקידים ראשיים וגם מככבות בפרסומות ובקטלוגי אופנה. אחרי הרבה שנים של הדרה, אפשר סוף סוף להגיד שיש ייצוג. יחד איתו מגיעים גם אינספור פולמוסים על אופן הייצוג הזה, אבל הוא קיים.
אז למה אנחנו מדברים כל כך הרבה על נשים שמנות בטלוויזיה ולא על גברים שמנים בטלוויזיה? אולי תגידו שמה לעשות, טלוויזיה היא מיקרוקוסמוס ויש יותר נשים מלאות, אבל האמת היא שלא. לפני נתונים של משרד הבריאות מ-2018, כמעט מחצית מהאוכלוסייה בישראל בעודף משקל, וזה כולל 55% מהגברים ו-41% מהנשים. כן, יש הרבה יותר גברים בעודף משקל מאשר נשים, בכל קבוצות הגיל. כמו כן, שיעור הנשים המעוניינות לרדת במשקל גבוה פי שלושה משיעור הגברים המעוניינים לרדת במשקל (44% לעומת 14%, למעשה). בטח לא תופתעו שיש רוב גם לנשים בניתוחים בריאטריים.
די מדהים, לא? איפה כל הגברים השמנים האלו הסתתרו עד היום? יכול להיות שהם תמיד היו כאן, ושגברים עם כרס פשוט לא מקוטלגים אצלנו כשמנים אלא, ובכן, כגברים? או שאולי, כמו בכל דבר אחר, נשים פשוט מפוקחות יותר, בכל דבר. שמים אליהן לב, למה הן לובשות ולכמה הן צריכות לרדת במשקל, אומרים להן בתיאבון פלוס קריצה אם הן אוכלות שווארמה. הרבה פחות אנשים יעירו לגבר שמן שאוכל שווארמה, הם לא יזרקו אליו אפילו מבט שני. אולי בגלל זה פחות מהם שואפים לרזות או רשומים לחוג דיאטה או מכלים זמנם בשנאה עצמית – כי יש פחות תעשיות כלכליות שעוסקות במשטור הגוף שלהם.
ואולי יש גם פער כללי בתפיסה, כי בואו נודה שסקסיוּת של גברים היא לא רק בגוף. היא בשכל, בלב, בפרנסה, בגבריות ובביטחון. תראו את רוזנפלד השמן מ"רוזנפלד", מי לא הייתה הולכת על מיליונר האלפא העוצמתי הזה? גם זה עניין של הבניה חברתית, כי בניגוד לנשים - שמפורקות לאיברים (כן, כמו בפורנו) - גברים באים כמכלול, כשלם. כשמעין מ"חתונמי" הפציעה על המסך היא הייתה קודם כל מלאה, אחרי זה כל הדברים האחרים. כשגבר מעז להיות מלא, הוא מלא יחד עם עוד דברים. יש לו מקצוע ואישיות ודעות, ובין היתר, הוא גם בעודף משקל.
יחסית למשטור הנשי, החברה בסך הכל מניחה לגברים לנפשם. יש בזה גם חסרונות - גברים שמנים בודדים יותר (גברים גם ככה נחשבים לבודדים יותר ועם פחות מעגלי תמיכה), ובעוד נשים שמנות יכולות להתמתג כ"סקסיות" או "נשים אמיתיות" או "יש במה לתפוס", גברים שמנים בעיקר נעלמים מהשיח. ועדיין, נשים שמנות סובלות יותר (לא שזאת תחרות. סתם, ברור שכן). כי על נשים מאוד לוחצים לרזות, כל הזמן. משפטים כמו "לא חבל? יש לך פנים יפות", מופנים בעיקר לנשים. המכבש שמופעל על נשים כבד הרבה יותר, כי הסביבה מרשה לעצמה להתערב לנשים בחיים ולא לכבד גבולות ואוטונומיה - הרבה יותר משהיא מעזה להתעסק עם גברים. לא בטוח שזאת הסיבה לכך שיש הרבה יותר גברים שמנים מאשר נשים, אבל זאת בטוח הסיבה לכך שנשים סובלות פי ארבע מהפרעות אכילה מאשר גברים.
השיח החדש על עודף משקל גברי בתרבות משמח, גם בגלל הגיוון וגם בגלל החתירה לשוויון. אבל אפשר לקוות שבמקום לשעתק את היחס החברתי שמקבלות נשים בעלות עודף משקל ולהפנות אותו לגברים שמנים, נעשה את ההיפך. נצליח להתייחס גם לגברים וגם לנשים כאל יותר מאשר כמה הם שוקלים, בין אם זה בטלוויזיה או במציאות. נפנה אל כולם את אותו שוויון נפש, אדישות חברתית והתעלמות מנומסת לה זכאי כל אדם שיושב לאכול משהו ברחוב.