מי מחזיק בכוח לספר את הסיפור

יש משהו יפה בספירליות שבה מתנהל העולם, במחזוריות האנושית שבמסגרתה דברים יקרו שוב ושוב, באופן ודאי, לרוב אפילו במרווחים קבועים. אולי בשינוי קל של הנפשות הפועלות, אבל גם זה לא תמיד. סערת הליהוק העכשווית של הוליווד, למשל. במשפט אחד: הבמאי כריסטופר נולאן עיבד לקולנוע את "האודיסאה" של הומרוס. הסרט עתיד לצאת במהלך השנה והעולם עוצר את נשימתו בציפייה למפגן מרהיב של יומרה וטרחנות. שמועת טוויטר לא מאומתת הציתה את שריפת היער התרבותית העכשווית שלפיה, לתפקיד הלנה מטרויה, לוהקה השחקנית ממוצא קנייתי לופיטו ניונגו.

כולנו כבר מכירים את הנוהל - ציוצים זועמים על כך שהלנה מטרויה לא הייתה שחורה, ששוב ה-Woke משכתב את ההיסטוריה ושבגלל הטרלול הפרוגרסיבי כל התפקידים הקולנועיים הולכים לגמדות טרנסיות. הכל מתנקז, כרגיל, לציוץ שצייץ של אילון מאסק או כל דוד גזען אחר, שנהם שהלנה מטרויה כונתה "היפה בנשים" ולכן התפקיד היה צריך ללכת לסידני סוויני. סבבה, מוכר, ידוע. ולא ישנה להם שניונגו היא באמת אחת הנשים היפות בעולם או שהלנה מטרויה מעולם לא התקיימה כי מדובר בסיפור בדיוני. עברנו את זה גם עם סנייפ השחור בעיבוד החדש ל"הארי פוטר" ועם אריאל בת הים הקטנה והשחורה בעיבוד לסרט של דיסני מ-1989 ועוד.

זה קורה גם מהצד השני, אל חשש. פרוגרסיבים זעמו כשסקרלט ג'והנסון לוהקה כדמות יפנית איקונית ב"הרוח במעטפת", גם כשלוהקה לתפקיד של גבר טרנס (שממנו פרשה בעקבות הביקורת הציבורית). גם טילדה סווינטון באה רע כשגילמה אסייתית ב"דוקטור סטריינג'". אדי רדמיין גילם טרנסית ב"הנערה הדנית" וחטף על הראש, ממש כמו אמה סטון שגילמה דמות אסייתית-הוואית בסרט הלא מוצלח "אלוהה". רק לפני שבוע הודיעה הכוכבת העולה אודסה א'זיון ("מרטי סופרים") על עזיבת סרט חדש לאחר שגילתה שהדמות שלה היא ממוצא חצי-מקסיקני.

בעצם, גם השמרנים וגם הליברלים כועסים על אותו הדבר - ליהוקים לא מדויקים. הם גם משתמשים באותה השפה: חוסר אותנטיות. רק הסיבות הפוכות. השמרנים כועסים על כך שמשנים את ההיסטוריה, תוך התעלמות מכך שפעמים רבות ההיסטוריה הזו מומצאת, כלומר מבוססת על סיפור דמיוני ("אודיסאה") או על סרט דיסני ("בת הים הקטנה"), מבחינתם זו חנופה לליברליזם ול-Woke. פרוגרסיבים זועמים על גזילת הייצוג מאוכלוסיות מוחלשות, תוך התעלמות מכך שפעמים רבות ליהוקים "מתקנים" באמת מרגישים קצת ציניים, ויוצרים תחושה של מחווה ויזואלית ריקה במקום שינוי מבני אמיתי.

מבחינת שני הצדדים הפגיעה היא באמינות, אבל מתחת לזה מסתתרת חרדה אחרת: אצל השמרנים היא תולדת של ערעור הסדר הקיים ומכך שהדימויים שהיו מובנים מאליהם - מי יפה, מי הגיבור, מי מרכז הסיפור - נפתחים לדיון מחודש. לעומת זאת, הזעם הליברלי כמעט אף פעם לא נשען על מקור או דיוק, אלא על מי מקבל הזדמנות ומי נדחק החוצה. ערעור הסדר הקיים, הוא כשלעצמו נתפס כמטרה טובה.

יש רגעים נדירים שבהם ליהוק מצליח להוכיח ששני הצדדים צודקים - גם ההיסטוריה מרגישה מזויפת, וגם הצדק החברתי מרגיש ממוסחר. ב"שלגיה", למשל, החליטו לא ללהק נמוכי קומה כדי לא לפגוע באוכלוסיית הגמדים, שכמובן נפגעה כי הם דווקא רצו לשחק בסרט, וכי גם ככה יש מעט מדי תפקידי משחק לגמדים ואת כולם לוקח פיטר דינקלג'.

אולי יום אחד יוציאו איזה פרוטוקול אחיד שיסכם אחת ולתמיד את מי מותר ללהק ולאן, סביר להניח שהוא יתמקם איפשהו באמצע. כי האמת היא שיצירה תמיד הייתה שילוב של שכתוב היסטורי, של גזל ושל דמיון חופשי. המאבק על הליהוק הוא לא על מי יכול לשחק את מי אלא - כמו כל מאבק פוליטי אחר שהיה ושיהיה - על מי מחזיק בכוח לספר את הסיפור.

מאמי, זה נגמר

וכמה מילים אחרונות: אחרי כמעט 15 שנים של טור שבועי, A ליסט מסיים את דרכו. עברנו ביחד כל כך הרבה: מגפה, מלחמה ואת התקופה שהעבירה קייטי פרי בחלל (11 דקות, בסדר). היה כיף, היה מעצבן, העולם הגיע לקיצו לפחות פעמיים. ועכשיו, כשאנחנו חיים בעתיד וכבר יש ניתוח להחלפת צבע עיניים, ברבי אוטיסטית ונשים שהמקצוע שלהן זה "אומנית נמשים" - הגיע הזמן לומר שלום. תודה על האפשרות לספר את הסיפור, תודה למי שקרא, למי שעקב ולמי שהסכים, לכמה דקות בשבוע, לראות את העולם מבעד לעיניים שלי.