לפרגן לבר ועדי עזרא
נכון שאנחנו לא מכירים או נכיר וכפי הנראה דעתי האישית נוגעת לליבם בערך כמו SMS שנה טובה מבנק הפועלים, אבל לאור יחסיהם המתהדקים ואבולת ההריונות המדבקת, חייבים להיערך מראש להודעה דרמטית של בר רפאלי ועדי עזרא. בהתחלה אמנם חשבנו שעזרא הוא רק עוד חוליה בשרשרת המליונרים שבר דוגמת עד שתתביית על האחד, אבל פתאום מתגנב החשד שזהו, היא מצאה. מבחינתה זה זה, היא מאוהבת. אגב, היא נראית מאוהבת הרבה יותר ממנו, שמסנג'ר אותה לשמור לו חניות, גורר אותה אחריו בקוצר רוח ובתמונות מסוימות שבהן הוא מביט בה, נדמה שהוא אפילו חושב לעצמו שהיא לא כ-זאת שווה. נאה גג. אבל רגע, זה בכלל ז'רגון תשע"די. בתשע"ה אתמקד בחיובי, לכל אייטם רכילות על הזוג אוסיף את הטוקבק "מושלמיםםםםםם", אכסוס צפרניי בהמתנה לידיעה על היריון משותף ואתאפק כשייוודע שהם קראו לרך הנולד בשם בראד לנון זפלין עזרא רפאלי. השלישי.
לא לקנות אייפון 6
גם ככה למי יש כסף לזה. נכון שהוא יפה ומעוצב ובטח יש פעלולים מגניבים במצלמה שאפשר בעזרתם לעשות סלפי פנורמי תת מימי בחלל עם השהייה של 12 שניות והעלאה אוטומטית לפייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, גוגל פלוס, לינקדאין ומקושרים, וגם אפליקציה שאחרי זה סופרת את כל הלייקים ומאחדת אותם לכדי דיאגרמת עוגה המאפשרת לנו לראות מי עשה לייק, מי לא, כמה כפולים יש ומי אינפל. ועדיין, מקנן בי חשד שאסתדר גם עם האייפון הישן. נכון שהוא קצת איטי ומקרטע ולפעמים עושה ריסטרט לעצמו, אבל מתישהו חייבים להגיד די. הרי תוך חודשיים יצא אייפון 6s ושוב נפגר מאחור, כי איכשהו אפל מצליחה לתת את התחושה שאם אין לך את המכשיר הכי חדש אתה כנראה בונה אסמים באיזו קהילת איימיש ומתקשר בעזרת נוקיה עם סנייק. אז לא, השנה אשא את הפיגור הטכנולוגי שלי בגאון, אדביק בסלוטייפ את המסך המתפרק ואם מישהו ישאל אותי אם אני רוצה לשדרג, אשאל אם הפעם אפשר דווקא לשנמך. אייפון שלוש, אני בדרך!
להפסיק לאחל מזל טוב לאנשים רק כי פייסבוק אומר לי
נכון שזה נחמד שלא צריך לזכור יותר תאריכי ימי הולדת של איש מיקירינו, ועל כל לידה, חתונה או סתם ארוחה טבעונית מוצלחת אפשר להתוודע בזכות מהלומת המידע הניחתת עלינו מדי בוקר בפיד. אבל זה שפייסבוק כופה עלינו לקחת חלק בחייהם של אחרים באוטומטיות טכנוקרטית מנוכרת, לא אומר שעלינו לשתף פעולה. להיפך, אקט חתרני אמיתי יהיה לאנפל כל חבר החוגג יום הולדת ולהציע לו חברות מחדש רק יומיים לאחר פוסט התודה הקולקטיבי שלו. זה יהיה יותר אישי, שלא לומר חברי, מאשר יריית המזל טוב האוטומטית פלוס תמונה של סנאי בהנג אובר. אז השנה אאחל מזל טוב רק לאנשים שאני אוהבת באמת. אלו לא יהיו בהכרח אנשים שאני מכירה, ייתכן ומעולם לא נפגשנו ולא נזהה זה את זו ברחוב, אבל אני מוקירה את הפוסטים שלהם ואת נוכחותם המזערית בחיי. אגב, כנ"ל עם שנות טובות, ואני מתחילה מהשנה אז שיהיה לכם חג סתמי.
לחזור לקולנוע
הסרט היחידי שראיתי השנה בקולנוע היה "אשמת הכוכבים" ומה אני אגיד לכם, עדיף כבר סרטן. הדבר הראשון שהולך עם ההורות - מלבד שעות השינה, רגעי השלווה, השיער הפזור והיכולת להסתובב בכל רגע נתון בחולצה נטולת קיא - הוא הצפייה בסרטים. צורת בילוי פופולארית ומשמחת, שפתאום הופכת לפריבילגיה השמורה לרווקים ואנשים שלא נרדמים ברגע שמושיבים אותם במקום ממוזג וחשוך. לא ראיתי את "אפס ביחסי אנוש" ואת "אקס מן" ואת "ג'אמפ סטריט 22" או את "כוכב הקופים", והאמת שחבל לי. אז השנה אני מתכננת לראות סרטים. כפי הנראה לא את כל הסרטים, אולי רק אחד בחודש כאדם הבינוני והסביר שאני, אבל אני מבטיחה שהשנה אחזור להיראות מגוחכת במשקפי תלת מימד, אשאר ערה במשך סרט שלם ואז אכרסם בלילה פוקפורן שמצאתי בחזייה.
לבכות יותר מול הטלוויזיה
כי בשביל מה נבראו "האנטומיה של גריי", "בייבי בום", ביקורי משפחות ב"האח הגדול", פרקים אחרונים של קומדיות וכתבות על ליצנים רפואיים בחדשות? מכל סוגי הרגשות בעולם, הבכי הטלוויזיוני הוא הדבילי והמזכך מכולם, עלינו להשקיע בו יותר זמן ומחשבה. השנה אצפה בטלוויזיה בחברת טישו והשהיית אי אמון בסיסית, בתקווה שמלא דברים עצובים יקרו. שונדה ריימס, גילחתי רגליים. בואי נרקוד.
להפסיק למתוח ביקורת על שמות שנותנים לתינוקות של אחרים
בין אם זה ג'וליאן ג'אגר של אפרת גוש או תים פיק או תיאו קליינשטיין או דילן גפן, אני מתחייבת להגן על זכותו של כל סלב להיות מופרך ויומרני כאוות נפשו. למעשה זה עדיף על פני רשימת השמות הנפוצים המשעממת שכאילו לא הייתה יבשושית מספיק, הסירו ממנה גם את השם מוחמד כדי שחלילה לא נזכור שגרים כאן גם ערבים. שתהיה לנו שנה מלאה בשמות מוגזמים, מצחיקים ומטופשים. ואם יורשה לי להציע - פי.ג'יי באקלי טייב מזרחי.