בילדותי, שהתחוללה בשלהי שנות השמונים ותחילת התשעים, היה ז'אנר ספציפי מאוד של בדיחות צביקה פיק מצחיקות לתקופתן וכנראה פוגעניות לתקופתנו, שהמסר של כולן היה שהוא זמר כושל. למשל, "כל המעריצים של צביקה פיק נהרגו בתאונת אופנוע", או "צביקה פיק הולך ברחוב, כשלפתע מתנפל עליו בהתלהבות אדם שאומר לו שהוא מעריץ שלו וקנה את כל אלבומיו. צביקה פיק עונה לו – אה, זה אתה?". דלוח, אבל אתם זוכרים את הניינטיז, זה היה או זה או בדיחות גרוזינים. דאחקות רצו גם לגבי שיערו המקליש וחוסר הרלוונטיות שלו. סיפרו לנו שהוא היה פעם כוכב ענק והכרנו את השירים, ידענו שמאז הוא דעך, אבל עדיין מתעקש. המילה שהוצמדה לו הייתה כזו שלרוב אומרים על נשים: פתטי.

אבל אז, ב-1998, "דיווה" זכה באירוויזיון ופיק המריא מחדש. המחזמר "מרי לו" חרך את הבמות, פיק כיכב ב"המאסטרו" והפך לשופט בכוכב נולד. הוא זכה לעדנה מחודשת והצלחה עצומה. והוא אמנם עזב אותנו לאחרונה באופן טראגי, אבל ברור שהוא הלך כמו הכוכב שתמיד רצה להיות - זמן קצר אחרי ערב ענק לכבודו בקשת ופסטיגל בצלמו.

המסלול הזה, של כוכבות גדולה, שלאחריה פאזה של לעג ובוז ואז תחייה מחודשת - כעוף החול מבעד להריסות דעת הקהל - קרה עוד כמה פעמים בתרבות הישראלית. הזכורים ביותר, לפחות עבור אלו מאיתנו שנולדו באייטיז, הם יאיר לפיד ושלמה ארצי. כל אחד מהמקרים האלו שונה ומובחן, אבל הדרך דומה.

יאיר לפיד, למשל. התחיל כסטאר – כותב טורים מוכשר, סמל לגבריות, ישראליות וחתיכיות. כוכב "שירת הסירנה", פזמונאי שאחראי ל"שיר אהובת הספן" הפצצתי ו"גרה בשינקין" החמוד, מנחה תוכניות אירוח וחלק ממשפחת אצולה ישראלית. ההידרדרות החלה בסוף ימיו ככותב טורים. הוא כבר היה פרזנטור של בנק (אגב, להיות פרזנטור של בנק זו תמיד תחילת הסוף ולא בטוח שזה באמת שווה את הכסף. העניין הוא כזה: אנשים שונאים בנקים -> בנקים שוכרים פרזנטורים שאנשים אוהבים בתקווה שכך יאהבו גם אותם -> אנשים עדיין שונאים בנקים ויחד איתם גם את הפרזנטורים). הטורים שלו כבר הרגישו כמו קיטש על אוטומט, פופוליזם בינוני להמונים, חשיבות עצמית מופרזת ואינטלקטואליות בשקל.

הוא היה הדוגמה הראשונה (אולי אחרי רמי קליינשטיין) שאנשים חשבו עליה כשצץ הביטוי "סחי". הגשת אולפן שישי לא שיפרה את המצב, בטח לא לנוכח השמועות על כך שהוא עומד להצטרף לפוליטיקה. אפילו נוסח חוק על שמו, שזה תמיד קצת מעליב - "חוק לפיד", לפיו איש תקשורת יחויב בתקופת צינון של חצי שנה לפני שילך לפוליטיקה. אבל התנהלותו הפוליטית וההבנה כי הוא רציני, שהוא פה כדי להתמיד ולהישאר, הובילה לשינוי הדרגתי בדעת הקהל. זה לקח פחות או יותר עשור, אבל כיום לפיד נתפס בעיני חלק גדול מהציבור הישראלי כמנהיג, אדם של מילה ולא של אגו, פוליטיקאי נקי, פרגמטי ואינטליגנט, ואדם שראוי שיקים את הממשלה הבאה.

כולם מבינים שאם לא היה צביקה פיק לא הייתה נועה קירל, ארצי חזר אלינו באופן יותר רך ונוסטלגי, ולפיד פשוט המציא את עצמו מחדש

ושלמה ארצי. הוא היה כוכב עצום עד סוף שנות התשעים - "ירח" ו"שניים" היו הצלחה עצומה וגם האלבומים שאחריו מכרו יפה, למרות שזכו לביקורות יותר ויותר פושרות. ארצי החל לספוג מידה לא מבוטלת של לעג, במיוחד בכל הנוגע למילות השירים שלו שבעבר נחשבו לאסוציאטיביות ואישיות, זרם תודעה לירי, אבל עם הזמן הלכו ונתפסו כקשקוש, שרעפים ריקים. אז מה זה בעצם "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת"? נזכרו אנשים לעלוב בלהיט האייטיזי. אפרים שמיר, באחד מריסוסי הגידופים שלו, אמר שאם תשימו קוף מול מכונת כתיבה הוא יכתוב שיר של שלמה ארצי. גם כתיבת הטור בידיעות לא הועילה, במיוחד כי באמת מדובר בגבב לא קוהרנטי. אם לפיד מקושר למושג האבסורדי "מרכז רדיקלי", ארצי הפך למייצג השוליים הסהרוריים של הסחיות. ההצלחה שלו נותרה עצומה, שלא תהיה טעות, ויום אחד יהיה שווה לדבר יותר על החיבור הלא מובן מאליו של הקהל המזרחי אליו (שזרח לרגע בביצוע הגמר ב"כוכב נולד" של יהודה סעדו ל"שדות של אירוסים", אך למעשה התקיים תמיד), אבל ההצלחה בהופעות לא שיקפה את היחס התקשורתי אליו כיוצר מנג'ס, חלול, נפוח. לאהוב את שלמה ארצי נהיה פדיחה. גם כשמתן חודורוב רקד בהופעה שלו והפך לוויראלי, זה לא היה רק בגלל התלהבותו של רובוט אנושי כמו חודורוב, אלא בגלל שזאת הייתה הופעה של שלמה ארצי. גם המחזמר שהתבסס על שיריו, "לילה לא שקט", היה כישלון, ובעשור האחרון לא יצא אף שיר משמעותי שלו.

אבל מה שכן התרחש, זה התרככותם של פלגים עוינים כלפי שיריו הישנים. אנשים שפעם נהנו לחבוט בו מוכנים להודות שבעצם "ירח" הוא יצירת מופת. כאלו שבעבר לעגו למילות שיריו, החלו מתרפקים על "חום יולי אוגוסט". הדבר ההיפסטרי לעשות בימים אלו זה לכתוב טור משתפך על שלמה ארצי. השיא מתרחש ממש עכשיו עם "וזכרוני הראשון", סדרת דוקו יפה מאוד על ארצי שיצרו אמיר בן דוד, ירון שילון ומוריס בן מיור. הסדרה מוציאה מהארון שלל מעריצי ארצי שמשתפכים עליו ברשתות ופורשת בפנינו את המסע המוזיקלי שעבר, שעברנו יחד איתו, שכולל לא מעט נוסטלגיה וגם הכרה מחודשת בו כאחד היוצרים המשמעותיים והאהובים בתולדות המדינה.

פיק, ארצי, לפיד. הדרך שעבר כל אחד משלושת האנשים האלו שונה לגמרי, אבל אצל שלושתם לא מדובר בסתם קאמבק - אלא במהפך עמוק בדימוי. פיק התגלגל אלינו מחדש אבל לא בגרסתו המקורית, אלא באופן קאלטי, טראשי ומודע לעצמו, כאבי הפופ הישראלי, לא פחות. כולם כבר מבינים שאם לא היה צביקה פיק, לא הייתה נועה קירל. ארצי חזר אלינו באופן יותר רך ונוסטלגי – אנחנו מביטים אחורנית ורואים את המדינה ואת עצמנו, מי ששמע את "ירח" לראשונה בגיל 16 יהיה תמיד בן 16 כשישמע אותו, זה הכוח שלו. ולפיד, הוא פשוט המציא את עצמו מחדש, או התבגר, או מה שלא קורה לאנשים בגיל מסוים כשהם מגלים שיש משהו שחשוב להם מספיק.

יש הרבה מן המשותף ביניהם (במיוחד ארצי ולפיד, מנסחי הגבריות והישראליות) – בעיקר עקשנות ורצון אדיר. אף אחד מהם לא ויתר, גם כשזה לא נראה מי יודע מה, וגם להישארות יש ערך. אבל הדבר המעניין פה הוא אנחנו, והדרך המתפתלת הזאת שעשינו איתם. וזאת חתיכת דרך - שלושתם פרצו בגיל נורא צעיר והיו בסביבה כל כך הרבה שנים, מספיק כדי שנתאהב, כדי שירד לנו ושנתאהב שוב. ולא רק הם התבגרו במהלך הזמן הזה, גם אנחנו. אם עברתם את גיל שלושים, בטח שארבעים או חמישים, כבר יש לכם את המצרך הנדיר שהוא פרספקטיבה, הגבהת העוף הנדרשת למבט עילי והתבוננות על הנוף שנפרש מתחתינו ושאיכשהו - גם בתקופות שבהן זה היה נדנוד לא נורמלי - תמיד כלל אותם.