אם אלי שרעבי חזר לחיות, גם לנו מותר

אלי שרעבי בז'קט מטאלי על מסלול דוגמנות לצד שירי מימון ששרה את "עוד יהיה לי". מסוג הרגעים שגורמים לנו להיעצר במקום, מבולבלים, ולשאול את עצמנו - רגע, זה העולם עכשיו? התשובה היא בהחלט. זה העולם עכשיו. לשקול 40 קילו במנהרה דר בכפיפה אחת עם קאטווק בשבוע האופנה.

כן, אלי שרעבי בשבוע האופנה הישראלי. טוב, אולי נכון יותר לקרוא לו שבוע האופנה והקרינג' הישראלי, כי כבר מזמן הוא הפך ממפגן אסתטי (גם אם לואו-טקי במידה, כפי שנוכחנו מתיעוד המקק האימתני על רגלה של נועה תשבי) למעין ערבוביה תרבותית, רגשית, אידאולוגית, חברתית, מחאתית ומה לא. הרי לפני אלי שרעבי עלתה על המסלול הזה שירה איסקוב, שצעדה בשמלת סטרפלס לצד ריטה ששרה לה את "חזקה מהרוח". אין ספק שהשנה כל העסק קיצוני יותר כי הטרגדיה היא לא פרטית אלא לאומית, ועדיין, אותו עיקרון.

בגדול, השבוע של אלי שרעבי כלל תצוגת אופנה, לוויה של אחיו שגופתו הוחזרה מעזה וחשיפת זוגיות חדשה באתרי הרכילות. כלומר - טשטוש הגבולות בין שכול לפוראח הושלם. לא ברור מה אנחנו אמורים להרגיש מול זה, במיוחד כשכולנו עדיין בג'ט לג מלחמה, זה פשוט מה שזה.

עכשיו, ידענו שהתקשורת והתעשייה יהפכו את החטופים לסוג של סלבס. אף אחד מאיתנו לא באמת הופתע כשפורסם שאמילי דמארי מצטלמת ל"מחוברים" או שאיתי רגב לוהק ל"גולסטאר". אבל אלי שרעבי הוא עדיין משהו אחר. אחרי כל כך הרבה זמן בשבי, בהרעבה וייסורים, הוא השתחרר וגילה שאשתו ובנותיו נרצחו - איך בכלל קמים מכאן? ואז, לאט לאט, הוא הראה לנו איך.

אז נכון, כשדיברנו לפני שבועיים על החפצת החטופים, הכוונה הייתה לגלי ברמן ואריאל קוניו, אבל כבר מותר להודות (אוקיי, נקווה שמותר להודות) שמבין כל החטופים ששוחררו, אלי שרעבי הוא זה שעבר את תהליך הכוכבות הקיצוני ביותר. זה החל עם הריאיון ב"עובדה" והמשיך עם ההתייצבות למען החטופים ורב המכר שכתב - הכל התאגד לכדי דמות ייחודית, חד פעמית, תזכורת לכך שמה שמנצח בסוף זה כריזמה, אישיות ויכולת לספר סיפור.

המונח הפסיכולוגי שמקובל להצמיד כאן נשמע כמעט רוחני - צמיחה פוסט-טראומטית. כשאנשים חווים שינויים חיוביים משמעותיים בעקבות טראומות ומשברים. כלומר, הם לא רק "חוזרים לעצמם", הם גם משתדרגים. הם מוצאים משמעות ומעריכים את החיים ומתקנים את כל מה שהיה צריך. אם מעדיפים להימנע מז'רגון פסיכולוגיסטי, אפשר גם פשוט לראות את זה כדחף בהול, כמעט ביולוגי, צורך נואש, לחיות.

אבל האמת היא שפעמים רבות מדובר בעיקר במשאלה. כי צמיחה פוסט-טראומטית היא אוקסימרון, הרי המהות של פוסט-טראומה היא להיתקע ברגע מסוים, בתגובה גופנית ורגשית שממשיכה לפעול ובמערכת הישרדות שנשארת דרוכה - לא בדיוק התנאים לצמיחה או לשגשוג.

כמובן שלא מדובר בטור על אלי שרעבי, אלא עלינו. ההופעה של שרעבי על המסלול היא לא רק רגע שמערב התרגשות וקרינג' ומזכיר לנו שאנחנו מדינה שמתקשה לעכל כאב בלי להפוך אותו למופע - היא גם סוג של פנטזיה. קוראי "הארי פוטר" בטח זוכרים את הראי של ינפתא, שבו לא משתקפת בבואתנו אלא המשאלה הכי עמוקה ונואשת שלנו. ובכן, המשאלה העמוקה שלנו היא להביט על השנתיים האחרונות ולראות את אלי שרעבי. לראות שיקום, צמיחה, התגברות, חתיכיות, אופטימיות, אהבה. לראות את ה"תקומה" הזאת שמנסים לדחוף לנו לגרון עם שם המלחמה. לראות את אלי שרעבי ולדעת שאם הוא חזר לחיות, גם לנו מותר.

והלוואי, כן? על כולנו. אבל אלי שרעבי הוא רק סיפור אחד, ומדהים, של התמודדות. סיפור שהמצלמות והקהל אוהבים כי הוא מלא בתקווה. אבל האמת היא שלא כל פוסט-טראומה מצמיחה ולא כל שורד יכול להפוך להשראה. החיים הם לא מסלול תצוגה, והקושי והחולשה הם חלק אנושי ומשמעותי לא פחות מהחוזק והתעצומות. כי התמודדות, לפעמים, היא פשוט לעבור עוד יום. גם את זה שווה להראות, גם זו גבורה.