למה אנחנו מפחדים מליצנים? ובכן, למה לא? אולי השאלה הנכונה היא למה בכלל קיימים ליצנים בשנת 2016, תקופה שבה נהוג לחשוד בגברים מבוגרים הלהוטים יתר על המידה לשהות בחברת ילדים. האם מישהו רואה ליצן ומרגיש עליצות, שעשוע, או כל דבר שהוא לא אי נוחות פנימית עמוקה ודחף לקחת את ילדו ולהתרחק באיטיות מזירת האירוע? כי זה העניין עם טרפת הליצנים המתחוללת לאחרונה בארצות הברית – אפשר להבין אותה. הגיוני לפחד מליצנים, ליצנים זה מפחיד.
תקציר הפרקים הקודמים: הכל התחיל באוגוסט האחרון בדרום קרוליינה, בעיירה בשם גרינוויל, כשאישה התקשרה למשטרה ודיווחה שבנה ראה ליצן משקיף עליו מהיערות ו"עושה קולות משונים". היא עצמה, לטענתה, הבחינה במספר ליצנים נוספים באזור. מאז התקבלו דיווחים דומים במעל עשרים מדינות בארה"ב. אנשים רואים ליצנים בכל מקום, וזה ממש לא מצחיק אותם. בחודשיים האחרונים ארה"ב נמצאת בהיסטרית ליצנים, שכוללת מעל שלושים איש שנעצרו "בהקשר של ליצנות", החל ממתיחות ואיומי רשת וכלה בשודים וגניבות. לפחות ארבעה בתי ספר נסגרו בגלל "איומים באלימות הקשורה לליצנים", עשרות בתי ספר אחרים הגבירו אבטחה. בסוף ספטמבר נעצר סטודנט באשמת דקירה למוות של נער במהלך ויכוח על מסיכת הליצן שלו.
מטומטם ככל שזה נשמע, בשבוע שעבר הטירוף הגיע גם לבריטניה. גבר במסכת ליצן הטריד קבוצת ילדים בני 11 בעודו אוחז בסכין ועקב אחריהם לבית ספרם. בעיירות שונות צולמו ליצנים עומדים במגרשי משחקים באמצע הלילה, ונצפו גם במהלך היום כשהם מציעים לילדות לבוא איתם למסיבת יום הולדת. כרגע, בתי ספר רבים אוסרים על ילדים לצאת להפסקות צהרים ומשטרות מקומיות לא מפסיקות לקבל דיווחים מתושבים על אנשים הלבושים כליצנים שמסתובבים ליד בתי ספר. חשוב לציין שזאת לא הפעם הראשונה שבה בריטניה וארה"ב נרעשות מליצנים מפחידים, יש עדויות למקרים כאלו גם ב-2014 וב-2015 (עדויות = אייטמים ב-HIX), אבל זאת הפעם הראשונה שהטירוף מגיע לכאלו מימדים.
ברביעי לאוקטובר אפילו הבית הלבן כבר נדרש לסוגיה והודיע כי רשויות החוק לוקחות את הנושא ברצינות. לפני שאתם נבהלים חשוב לומר שכרגע, לפי ההערכות, אין באמת כנופיית ליצנים רצחנית שרוצה להרוג ילדים, אלא בעיקר בני נוער נודניקים שהחלו שרשרת מתיחות במטרה להבהיל הורים אמריקאים שמצולקים מספרים של סטיבן קינג. כלומר מהספר "זה" שיצא לאור בשנת 1986 והפך גם למיני סדרה בשנת 1990. במרכזו ישות רצחנית בתחפושת ליצן שחיה בביוב וגרמה לכולנו לפחד מליצנים (ולחלקנו, בלי להזכיר שמות אבל שראו את הסדרה בגיל עשר, גם לפחד להוריד את המים בשירותים למשך חודש).
אגב, בינתיים הליצנים האמיתיים נורא נפגעים מכל העסק. קהילת ליצנים מאריזונה אפילו מארגנת צעדת "Clowns Live Matter", שתתרחש מחרתיים, במטרה לעורר מודעות לסבלם של ליצנים. קצת מוגזם, קצת פאסיב אגרסיב, אבל להסתובב בתחפושת ליצן באמת הפך לפעולה די מסוכנת בארה"ב. אתה חשוד באופן אוטומטי וסטודנטים בקולג'ים אפילו מארגנים "ציד ליצנים" בלילות, לכאורה על מנת להגן על האוכלוסייה מליצנים רצחניים ובפועל סתם כדי לדפוק למישהו מכות. אי אפשר שלא לתהות אם חלק מטירוף הליצנים העכשווי הוא לא פשוט ביטוי לשנאת זרים. דרך לפרוק, באופן שלא עובר על חוקי הפוליטיקלי קורקט (בינתיים) את הפחד והזעם כלפי מהגרים או מוסלמים או שחורים או כל מי שבא אחרת בעין.
ותודה לסטיבן קינג
לסטיבן קינג אמנם יש חלק גדול בטרפת המוקיונים - בשלישי באוקטובר הוא אפילו ניסה להרגיע את הפאניקה וצייץ בחשבון הטוויטר שלו "היי חברים, הגיע הזמן להירגע עם ההיסטריה, רוב הליצנים טובים, מעודדים ילדים וגורמים לאנשים לצחוק" – אבל הוא לא האחראי הבלעדי לה. פוביה מליצנים – קולרופוביה - היא תופעה די ידועה שיש לה לא מעט דוגמאות בתרבות הפופולרית. קריימר מ"סיינפלד" פחד מליצנים, גם אבא של פריז'ר ב"פרייז'ר", זאנדר מ"באפי", פיל דאנפי מ"משפחה מודרנית" ועוד המון. כנראה שיש פער קומי מסוים בין ליצן לתחושת חרדה, שהפך במהלך השנים לגג שחוק של תסריטאים. גם "אמריקן הורור סטורי" שימחה את צופיה עם ליצן רוצח בעונת ה"פריק שואו", קראסטי הליצן (וסייד שואו בוב) הקריפ אותנו ב"הסימפסונים", ב"פולטגרייטס" הייתה בובת ליצן קריפית וב"הקול בראש" של פיקסאר יש דמות ליצן מאיימת. זאת רשימה ממש חלקית, אבל כבר הבנתם את הכיוון.
בימים אלו מצטלם ריבוט ל"זה" של קינג שאמור לעלות לאקרנים בשנה הבאה, והשנה יצא גם סרט בשם "31" של הבמאי רוב זומבי שבמרכזו ליצנים רצחניים. בהתחלה חשבו שהליצנים בגרינוויל וברחבי ארה"ב הם חלק מקידום המכירות של אחד מהסרטים האלו, הטענות האלה הוכחשו.
כלומר, נדמה שהפחד מליצנים קים בתרבות הפופולרית כבר די הרבה שנים וימשיך לשגשג גם בשנים הקרובות, אבל לא מדובר רק בעניין תרבותי. בין השנים 1972-1978, פעל בארה"ב הרוצח הסדרתי ג'ון וויין גייסי. הוא אנס ורצח 33 נערים שאת גופותיהם החביא בחלל ברצפת ביתו. גייסי נלכד, נידון למוות והוצא להורג ב-1994 (אחרי שנים של ערעורים). כינוי של גייסי היה "הליצן הרוצח", כי נהג להופיע בבגדי ליצן באירועי צדקה ומסיבות יום הולדת. דוגמאות עתיקות יותר אפשר למצוא כמעט בכל מדינה עוד מהמאה ה-17, בכולן הליצנים נעים בין דיכאון, שיגעון ורצחנות. בקטנה– פיירו הליצן הבוכה (איטליה), ג'וזף גרימלדי המיוסר (בריטניה) ז'אן גספאר דבורו שלפי האגדות הרג ילד בהתקף זעם (צרפת). וזה עוד בלי שהזכרנו את הליצן הדוחה של מקדונלד'ס שאולי אף פעם לא רצח אף אחד באופן ישיר, אבל אחראי חלקית על לא מעט אנשים שסובלים מהשמנת יתר.
ותודה לפרויד
פסיכולוג שערך מחקר בנושא המהנה "טבעה של קריפיות", שבו השתתפו 1,341 אנשים בגילאי 18-34, גילה שהמקצוע הכי קריפי בעיניהם הוא ליצנות. המחקר גילה שמקורה של תחושת הקריפיות היא בהרגשה שאדם לא יודע איך להגיב לסיטואציה או לאדם שמולו. מסקנות נוספות מאותו מחקר העלו שלגברים יש יותר סיכוי להיתפס כקריפים, ושיש הרבה מאפיינים לא וורבליים התורמים לקריפיות שקשורים לקשר עין וחיוך. מחקרים אחרים על קולורופוביה (פחד מליצנים) גילו שהרבה מהפחד קשור לאיפור המוגזם ולתחושה שהאדם שמולך מסתיר את זהותו האמיתית. הפחד הוא גם מחוסר היכולת לצפות את מעשיו של הליצן ומאיברים מוגדלים כמו כפות רגליים ואף. אגב, הפיצ'ר הגופני המפחיד ביותר הוא, ככל הנראה, חיוך תמידי. כלומר, איפור של חיוך שמתחתיו זזים שרירי הפנים. הכל ביחד לא קשור בשום צורה לשמחה ולצחוק, רק לטירוף, סוג של מאניה לא מוסברת שמובילה לתחושה שאתה לא יודע מה הליצן באמת מרגיש ומה הוא הולך לעשות, לשלוף ורד מהאף או להכות אותך למוות בעזרת מגרפה.
אפשר להסביר את הפחד מליצנים גם על ידי המושג הפרוידיאני "המאוים" – משהו שמתפרש אצלנו בו זמנית כמוכר וזר, ויוצר תחושת חרדה ולחץ. ליצנים הם כמעט בני אדם אבל לא, כמעט פרצוף אנושי אבל עם עיוותים, וזה מעורר אצלנו תחושת אי נוחות עזה. מדובר בתגובה אינסטינקטיבית ולא רציונלית, אבל היא שם.
יכול להיות שהפחדים האלה הם עמוקים הרבה יותר מכל הקשר תרבותי או אקטואלי. כבר ב-2008 התגלה, במחקר שנערך באוניברסיטת שפילד, שתמונות של ליצנים במחלקות ילדים בבתי חולים לא תורמות לרוגע ולשמחה של הילדים המאושפזים אלא להיפך, מלחיצות אותם. "גילינו שילדים בכל העולם לא אוהבים ליצנים. חלק מפחדים מהם וחלק לא מבינים אותם", טענה החוקרת. ומה עם ליצנים רפואיים? גם כאן המחקר טוען שהם עלולים להפחיד מטופלים, אבל התוצאות אינן חד משמעיות. בואו נסכים שלא משנה כמה טובות יהיו כוונותיו של הליצן הרפואי, שרואה בעבודתו שליחות פאץ' אדמסית נעלה, רבים מאיתנו פשוט יעדיפו לגסוס בשקט.
אז בואו לא נכה ליצנים ברחוב. זו אינה פעילות מומלצת לשעות הפנאי ואין ספק שרובם אנשים נחמדים. אבל אולי גם הגיע זמנם של העוסקים במשלח היד הזה לשקול הסבת קריירה, לגדוע את מעגל האימים, למצוא דרכים אחרות להבהיל בהן את הזולת. כמו שאומרים ילדים, ככל הנראה בעיקר באינטקרציות עם ליצנים - די, זה לא נעים לנו.