הלו, זה סנאפצ'אט?

אז איך זה להיות בן 36 בסנאפצ'אט? אני וקים, נכון לעכשיו, מדוכדכות. אנחנו נשואות, כך שנושא הסקסטינג והריגושים ירד מהפרק. גם אם יצאנו כוסיות בתמונה – היא נמחקת אחרי כמה שעות ומותירה אחריה חלל ואובדן. באופן כללי, הכל שם יותר מדי שמח, זז, חי ומלחיץ ואנחנו לא מרגישות במקום. בפייסבוק אנחנו בבית, בסנאפצ'אט אנחנו הקשישה השזופה יתר על המידה שעוגבת על נער הבריכה הפורטוריקני בחופשה בהוואי.  

סנאפצ'אט הוגדרה לפני כשבוע, בטור יפה של דור צח ב"כלכליסט", כ"המהפיכה הראשונה שדור האינטרנט מחמיץ". וזה נכון, החמצנו. מצד שני, גם לא היינו זקוקים לה. אנחנו לא אנשים שבגיל 11 פתחו פייסבוק, בגיל 12 עברו את השיימינג הראשון ובגיל 15 עולים להם ממוריז מלפני שנתיים והם אומרים לעצמם 'אלוהים אדירים, איזה פדיחות'. לא גדלנו בתוך ארכיון קריפי שתייג כל דבר שהרגשנו. לא נאלצנו לפתח בכוח את ההבנה, הכרוכה בלא מעט מודעות עצמית, שאת החרא המטופש שבא לך לעשות עכשיו אין צורך לשמור לאחר כך. ובאווירה הנוכחית ברשת, שבה כל  תמונה היא אוצר היסטורי שמוכרחים לנצור, לשתף ולהיזכר בו בעתיד, אפשר להעריך גם את הענווה שבלא לרצות לשמור כלום. סוג של הצהרה קולקטיבית – אנחנו לא עושים שום דבר חשוב, אנחנו בני 17, הניחו לנו. הדור שלנו אומר לעצמו שאיזה מזל שאת כל השיט עשינו לפני שהיה אינטרנט, הדור הזה יאמר לעצמו שאיזה מזל שאת חלק מהשיט הם עשו בסנאפצ'אט.    

 ועדיין, תחושת הפספוס שם. כי אני יכולה להתמכר לסנאפצ'אט, אבל כל הילדים כבר עשו את זה לפני שנים. אני אהיה הגל האחרון, כי להזדקן זה להבין שאני כבר לא ארלי אדופרטית, כי אמנם ידעתי על קיומה של סנאפצ'אט אבל אף פעם לא ממש התחשק לי לבדוק. הימים שבהם הסתגלתי בקלילות לכל חידוש טכנולוגי חלפו מהעולם וגם אם חברתית תמיד הייתי בכל מקום לפני כולם - אינסטגרם, טוויטר וכל אפליקציה אקראית ששרדה שבוע (כן בליינדספוט, הכוונה אלייך) – כאן זה פשוט לא קרה. אני כבר לא הראשונה להגיע, לא הראשונה להכריז שנמאס. וברור שזאת רק ההתחלה. הפיגור הקל הזה יהפוך להשתרכות איטית מאחור שתסתיים בירייה בראש לצידי הדרך או, במקרה הרע, בלנופף לעולם לשלום על גבי קרחון צף המתרחק אל האופק.