סנאפצ'אט, snapchat
אז איך עושים ריאקשן לב בפייסבוק?
לפני מספר שבועות זימנו אותנו לישיבה בעבודה בנושא סנאפצ'אט. עיקרה – זה נורא חזק אצל צעירים, אתם צריכים להתחבר. מיותר לציין שאין הרבה דברים זקנים יותר מאשר לזמן אתכם לישיבה על הרשת החברתית הלוהטת כבר שלוש שנים שאתם מתעלמים ממנה בנחישות, זה הרי פסע מלצאת לבר ברמת החייל תוך כדי איחולי "חג חמישי שמח". כצפוי, צעירי המשרד (או בשמם הקולקטיבי – "אופן ספייס תינוקות") ישר נכנסו לזה. קשישי המשרדים, אני ביניהם, עדיין מקרטעים. סנאפ פה, סנאפ שם, קשיים טכנולוגיים קלים ותחושת מיאוס קונספטואלית. קצת כמו אמא שלכם שמתקשרת כדי לשאול איך עושים ריאקשן לב בפייסבוק, רק עם יותר רגשי נחיתות. ומילא אני, אבל עוד קשישה הצטרפה בחודש האחרון לסנאפצ'אט – קים קרדשיאן. שתינו בנות 36. שתינו הגענו באיחור פתטי ועכשיו נאבקות עם סלפים מבולבלים בעולם שעבר מזמן לפרצופי כלב מוציא לשון והקאת קשתות בענן.

אז איך זה להיות בן 36 בסנאפצ'אט? אני וקים, נכון לעכשיו, מדוכדכות. אנחנו נשואות, כך שנושא הסקסטינג והריגושים ירד מהפרק. גם אם יצאנו כוסיות בתמונה – היא נמחקת אחרי כמה שעות ומותירה אחריה חלל ואובדן. באופן כללי, הכל שם יותר מדי שמח, זז, חי ומלחיץ ואנחנו לא מרגישות במקום. בפייסבוק אנחנו בבית, בסנאפצ'אט אנחנו הקשישה השזופה יתר על המידה שעוגבת על נער הבריכה הפורטוריקני בחופשה בהוואי.  

נטע סנאפצ'אט
הזיקנה, קווים לדמותה | צילום: נטע חוטר
ולמרות זאת, אני לגמרי מבינה את הקסם של הרשת החברתית הזאת. "הדבר הכי טוב בלהיות בשנות ה-30 לחיי זה שאת כל השיט עשיתי לפני שהיה אינטרנט" גורס אחד הממים שצפים מדי פעם בפייסבוק. וזה נכון, איזה מזל שלא היה פייסבוק כשהיינו בתיכון, איזה מזל שרוב הבושות לא מתועדות ומשוכפלות לנצח נצחים וצצות בצמתים קריטיים בחיים. איזה מזל ש"בומרנג הבושה" שלנו (מונח של קלי בראון מספרה "Adulting"), שכולל רגעים מביכים שחוזרים אלינו כבומרנג שנים לאחר שהתרחשו וגורמים לנו להסמיק באופן נטול הקשר בתור בסופר, הוא לא מוחשי. הוא לא כולל פוסטים בפייסבוק מגיל 14 על רובי וויליאמס שצפים בממוריז. מיטיבי הלכת זוכרים כתבה משנת 1995 של גבי גזית על מעריצות דפנה דקל שהתוודו על אהבתן אליה ועל כך שהן חותכות את עצמן. הכתבה הוסרה מיוטיוב, סביר להניח שעל ידי הבנות שמופיעות בה ושעכשיו כבר מתקרבות לשנות הארבעים שלהן, שרואות ערוץ "הופ" עם ילדיהן ובטח מחווירות בכל שידור חוזר של "דפנה ודודידו". בומרנג הבושה שלהן תמיד יהיה שם, אבל הוא לפחות כבר לא ביוטיוב. לפחות אנחנו לא שייכים לדור שבו יכולים לתפוס אותנו על כל מילה שכתבנו ואמרנו ועל כל מי שהחלטנו להיות לכמה רגעים כי היינו קטנים וכי לא התביישנו בדברים. לפחות גדלנו עם הזכות הבסיסית של כל אדם באשר הוא – להמציא את עצמך מחדש ולשקר לגבי כל מי שאי פעם היית. הם לא. עבורם סנאפצ'אט היא החופש, עבורנו, היא סתם עוד סוג של שיעבוד שאין לנו זמן אליו.

הלו, זה סנאפצ׳אט? @neta_h

A video posted by ykishik (@ykishik) on


סנאפצ'אט הוגדרה לפני כשבוע, בטור יפה של דור צח ב"כלכליסט", כ"המהפיכה הראשונה שדור האינטרנט מחמיץ". וזה נכון, החמצנו. מצד שני, גם לא היינו זקוקים לה. אנחנו לא אנשים שבגיל 11 פתחו פייסבוק, בגיל 12 עברו את השיימינג הראשון ובגיל 15 עולים להם ממוריז מלפני שנתיים והם אומרים לעצמם 'אלוהים אדירים, איזה פדיחות'. לא גדלנו בתוך ארכיון קריפי שתייג כל דבר שהרגשנו. לא נאלצנו לפתח בכוח את ההבנה, הכרוכה בלא מעט מודעות עצמית, שאת החרא המטופש שבא לך לעשות עכשיו אין צורך לשמור לאחר כך. ובאווירה הנוכחית ברשת, שבה כל  תמונה היא אוצר היסטורי שמוכרחים לנצור, לשתף ולהיזכר בו בעתיד, אפשר להעריך גם את הענווה שבלא לרצות לשמור כלום. סוג של הצהרה קולקטיבית – אנחנו לא עושים שום דבר חשוב, אנחנו בני 17, הניחו לנו. הדור שלנו אומר לעצמו שאיזה מזל שאת כל השיט עשינו לפני שהיה אינטרנט, הדור הזה יאמר לעצמו שאיזה מזל שאת חלק מהשיט הם עשו בסנאפצ'אט.    

 ועדיין, תחושת הפספוס שם. כי אני יכולה להתמכר לסנאפצ'אט, אבל כל הילדים כבר עשו את זה לפני שנים. אני אהיה הגל האחרון, כי להזדקן זה להבין שאני כבר לא ארלי אדופרטית, כי אמנם ידעתי על קיומה של סנאפצ'אט אבל אף פעם לא ממש התחשק לי לבדוק. הימים שבהם הסתגלתי בקלילות לכל חידוש טכנולוגי חלפו מהעולם וגם אם חברתית תמיד הייתי בכל מקום לפני כולם - אינסטגרם, טוויטר וכל אפליקציה אקראית ששרדה שבוע (כן בליינדספוט, הכוונה אלייך) – כאן זה פשוט לא קרה. אני כבר לא הראשונה להגיע, לא הראשונה להכריז שנמאס. וברור שזאת רק ההתחלה. הפיגור הקל הזה יהפוך להשתרכות איטית מאחור שתסתיים בירייה בראש לצידי הדרך או, במקרה הרע, בלנופף לעולם לשלום על גבי קרחון צף המתרחק אל האופק.