1. בסוף לא הצבעתי למצעד העשור של שנות התשעים. דווקא ניסיתי, אפילו כמה פעמים, אבל זו התבררה כמשימה רגשית תובענית מדי. בכל פעם שהתיישבתי לבחור את השירים הגדולים שלי מבין מאות הקלאסיקות, בחרתי את כל השלושים המותרים עוד לפני שהגעתי לאות G. מה לעשות, יש הרבה שירים יפים, אי אפשר לצמצם את הקיום המוזיקלי שלי בניינטיז - שאלו השנים שבהם היה לי קיום מוזיקלי שלא כלל את "אין יותר מועדונים", שיר העשור של הבן שלי - לשלושים שירים. שלושים שירים! לאייס אוף בייס היו יותר.
2. אפרופו אייס אוף בייס, בניינטיז הייתי ילדה סנובית ומבאסת שאמרה דברים כמו "בריטפופ", "גראנג'" ו"נירוונה" כדי שיחשבו שיש לה טעם מוזיקלי מגובש. היום, כאישה שנושקת לארבעים, אעדיף לשמוע אלף פעם את "אול ד'את שי וונטס" מאשר את נירוונה. אני לא גאה בזה, זה פשוט מה שזה. במצעד העשור ב-1990, מאזיני גלצ תפסו תחת על מאזיני רשת ג' כי בגלצ זכה "וואן" של U2 ואילו ברשת ג' זכה "למבדה". היום אנחנו יודעים שרשת ג' צדקו. בא לנו למבדה, לא בלדה מבאסת של בונו. יכול להיות שאם ידרגו מחדש את מצעד הניינטיז בעוד שלושים שנה U2 יזכו שוב כי אתם יודעים איך זה, כל פעם הרוח נושבת לכיוון קצת אחר, אבל כרגע זה למבדה. לא למבדה ספציפית, זה שיר חרא, אבל כל מה שהוא לא U2.
3. אני אוהבת את הדירוג מחדש של מצעדי העשור של mako וגלגלצ כי כמו כולם, גם אני מתבוססת ללא הרף בנוסטלגיה. שירים של פעם, סדרות של פעם, ריבוטים, מבחני זמן. אוננות כפייתית על העבר. וגם הדירוג מחדש הזה, בואו נודה, הוא כמו אייטם אחד גדול של "לא תאמינו איך הם נראים היום" - אבל עלינו. ב-1999, במצעד העשור המקורי של הניינטיז, הייתי בת 19. לא תאמינו איך אני נראית היום. אז, אם אני לא טועה, הצבעתי לאואזיס. בהצבעה הנוכחית ההתלבטות הייתה בין טייק דאת לספייס גירלז.
4. זה לא בהכרח אומר שמשהו ישתנה בתוצאות. הלוואי שכן, המצעד ישודר מחר (שישי) ונגלה, אבל בזה של שנות ה-70 המקומות הראשונים היו כל כך משעממים שלא ברור בשביל מה היינו צריכים את כל זה. "לט איט בי" במקום הראשון, "רפסודיה בוהמית" במקום השני, "הוטל קליפורניה" במקום השלישי. שירים ראויים? בהחלט. שירים שאני מסוגלת להאזין להם? לא. בחירות צודקות ומכובדות, אבל עבשות. עברו ארבעים שנה, עושים את כל זה מחדש כדי לטלטל קצת את כל המכובדות הצודקת הזאת, ובסוף אנחנו נתקעים שוב עם פינק פלויד וסטרוויי טו הבן. רק חסר איזה נודניק ברקע שיתפעל מסולו הגיטרה של מארק קנופלר, וזה כאילו שמעולם לא נחלצנו מהמסיבה ההיא בקיבוץ.
5. במצעד שנות השמונים כבר ניכר שיפור עצום. כמעט לא נבחרו שירים חשובים, ההתמקדות הייתה בפופ זכיר ולא בסמלים. נכון, "לייק א פרייר" אמור היה להיות בחמישייה ושני(!) שירים של אלפאוויל(!) בעשירייה הפותחת זה קצת מוגזם, אבל זה היה מצעד נטול יומרה ומלא הומור - וזאת בדיוק הכוונה בדירוג המחודש הזה. משהו שלוקח את עצמו קצת פחות ברצינות כי בואו - מדרגים מחדש את שירי שנות השמונים ב-2019? למי אכפת, זה סתם תירוץ לשמוע שירי אייטיז, זה צ'יז וטראש ו"אפריקה" של טוטו, החשיבות העצמית מיותרת, בואו נעשה כיף, בואו נגרום לכמה זקנים לצקצק.
6. הזוכה במצעד שנות השמונים הוא "Take On Me" של a-ha, שזאת בחירה שמרגישה אקראית לחלוטין, אבל עדיין כיפית. שיר שהוא גם פופי, גם מוערך, גם בכלל לא צעד במצעד המקורי, וגם נשמע כמו כל שיר אייטיז אי פעם. כאילו, כשהכריזו עליו כזוכה התהייה הראשונה שלי הייתה - רגע, הוא לא היה כבר? וזה שיר פגז, לא יודעת אם ה-שיר הכי יפה של כל האייטיז, אבל הוא אחלה.
7. אגב, יש הטוענים ששיטת הדירוג האלפביתית היא זו שהובילה אותו למקום הראשון. כלומר, לכולם נגמרו השירים באמצע, ממש כמוני, אז a-ha נהנו ממיקומם בראשית הרשימה. אולי זה נכון, זו הרי בחירה די רנדומלית, באותה המידה זה היה יכול להיות "Don’t You Want Me" שכלל לא נכנס למצעד והם די אותו שיר. אבל בכנות, לא אכפת לי. מצעד אייטיז, זכה שיר אייטיז, סבבה.
8. בריבוטים לסדרות ולסרטים נוטים בימינו לנסות ולתקן. לגוון קאסט לבן עם שחקנים שחורים, לשנות ניואנסים גזעניים, להעצים נשים. אנחנו חיים בתקופה שבה נבחנים מחדש כל הדברים שאהבנו פעם, ואנחנו מחליטים אם הם עדיין ראויים לאהבתנו. תקופה שבה אנחנו רוצים לעשות צדק, ורוצים לעשות אותו גם אחורנית. הצדק בריבוט למצעד האייטיז התבטא בעיקר באפליה מתקנת לטובת פופ. תהינו אם מייקל ג'קסון, לנוכח העדויות החדשות נגדו, יודר מהמצעד, אבל בילי ג'ין הגיע למקום החמישי. מצד שני, מי יודע? אולי הוא היה לוקח את המקום הראשון אילולא הסרט, וסביר להניח שגם ת'רילר היה נכנס למקום גבוה יותר מ-23
9. אבל זאת לא רק האוננות הנוסטלגית שהובילה לאובססיית המצעדים המחודשים, אלא גם הקרב הבין דורי שמאפיין את השנים האלו. החלוקה הזאת לעשורים מתאימה בול לשיח הדורי, טבעי שתעורר אמוציות. אולי זאת הסיבה שבמצעד שנות ה-70, שככל הנראה הצביעו לו הרבה בייבי בומרס ודור ה-X, לא היו הרבה שינויים. לעומתו, במצעד האייטיז, שמעניין גם מילניאלז, הם ניכרו כבר הרבה יותר. לפי החישוב הזה, המהפכות הגדולות, אם יהיו כאלו, יהיו במצעד הניינטיז. המילניאלז חולים על לשנות, הם סוכני שינוי. הם יקפידו יותר על גיוון מגדרי וגזעי כי הם חושבים במונחים האלו, כי אכפת להם פחות מנראות מכובדת של שירים "חשובים" וכי בא להם להתריס.
10. מה זה אומר - האם בריטני תגבר על אואזיס? אין לי מושג, ההצבעה נסגרה בלעדיי. הייתה לי הזדמנות לממש את זכותי הדמוקרטית, פספסתי. האקטיביזם התרבותי הזה היה גדול עליי. מדובר במדרון חלקלק שאולי יוביל גם להברזה מהקלפי בעוד שלושה שבועות כי מה, שוב? די כבר עם הריבוטים האלה. מה שבטוח זה שכאן מפסיק להיות לי אכפת. המצעד של ה-2000 כבר רחוק ממני רגשית, לא מעניין אותי מי ייקח. דור ה-Z אמור להיות מודאג מזה אבל מן הידועות שלא אכפת להם מכלום, ולכן זאת ההזדמנות להטריל. בואו ניקח לפסגה את הלמבדה של העשור הראשון של שנות האלפיים ושיר מכוער בכללי - הקטשופ סונג. קדימה. הצביעו.