נפתח בבדיחה: דוד לוי נכנס לבר בחו"ל, הברמן שואל אותו – מרטיני? והוא עונה – לא, מר לוי.
נמשיך. אז מרים פרץ לא תהיה נשיאת ישראל, אבל לנצח יהיה לנו את הסרטון שלה מדברת אנגלית. והוא מצחיק, לא ניתמם, אנשים בטלוויזיה שמדברים אנגלית גרועה זאת סוגה קומית ותיקה שהולכת איתנו עוד מימי "ורי גוד דה פוטבול, פס, פס" של שלומי ארביטמן ו"איים א סולדיר אין דה הרמי" של מור ממן. גם ה"מני מני מחלוקות" של מרים פרץ בטח ייכנסו לפנתיאון, וישתלבו שם עם שלל בדיחות עתיקות מז'אנר "דוד לוי לא יודע אנגלית".
עכשיו, אם להודות, אם מישהו יפתח מולי מצלמה אני גם לא אזכור את המילה "דיספיוטס". קחו את רוב הישראלים ותנו להם לדבר אנגלית מול מצלמה (וגם ללא מצלמה, נו) וזה ישמע לכם מצחיק ועילג וכבד מבטא. הצחוק הזה הוא לפעמים לא רק על האדם עצמו שמדבר אנגלית, אלא גם קצת עלינו – לפחות אלו מאיתנו שלא מדברים באנגלית ביומיום, שחלודים, שנבוכים. סיינפלד אמר פעם שפחד קהל יותר גרוע מפחד מוות, ואנשים היו מעדיפים לשכב מתים בארון ולא לשאת את ההספד בלוויה, אז בואו נסכים שרבים היו מעדיפים לשכב מתים בארון מאשר לשאת הספד באנגלית בלוויה.
בהערת אגב, בואו נודה שגם אנשים שיודעים אנגלית - למשל ליאור שליין בסרטון התגובה שלו לג'ון אוליבר – נשמעים פשוט נורא. אולי זה דווקא המאמץ הזה להשמיט את ה-R ולהישמע כמו יהודי מברוקלין שיוצא כל כך מגוחך, אבל דווקא בהשוואה בינו לבין תם אהרון – עדיפה הרהיטות כבדת המבטא הישראלי של אהרון על פני הרהיטות המתאמצת לחקות מבטא אמריקאי של שליין, שהיא מחוללת הקרינג' האמיתית.
אבל נחזור רגע לדוד לוי. בדיחות דוד לוי היו פחות ביטוי למבוכת האנגלית של האייטיז, ויותר ביטוי לסתם גזענות פשוטה ומכוערת על המזרחי מבית שאן שחושב שהוא חשוב. זו הייתה דרך להקטין, להוריד. גם בדוגמאות האחרות הגזענות נוכחת, היא סניף של התעליינות לשונית כללית, גם בעברית, של אנשים שמתקנים לאחרים טעויות לשוניות בפייסבוק או פוסלים אנשים בטינדר על שימוש בשלוש נקודות או "חחחחח". שימוש בשפה ככוח, כאמצעי להפגנת שליטה או עליונות על ידי זלזול באחר.
העניין הוא ששפה, בין אם זו אנגלית ברמה גבוהה או עברית מאוד רהוטה ומלוטשת, היא גם פריבילגיה. המחשבה על שליטה בשפה זרה כמדד לאינטליגנציה היא שגויה, מי שלא יודע אנגלית לא למד אנגלית, בעוד אחרים כן. ידיעת שפה היא פקטור של הזדמנויות שקיבלת בחיים, בין אם במערכת חינוך או במסגרת משפחתית. שפה היא הון, לא כולם קיבלו אותו. אלו שכן – ברי מזל.
האובססיה הישראלית עם אנגלית נובעת מאיזשהו מקום עמוק ופרובינציאלי לפיו אתה לא באמת חכם אם אתה לא יודע אנגלית. אבל אם ניקח את זה כמה שכבות למעלה – אחד החסמים הישראליים לעבודות שוות (שם קוד הייטק) הוא הדרישה המתסכלת ל"אנגלית שפת אם". וואלה, אמא שלנו ישראלית. וזה סוגר את הדלתות שזה סוגר, אבל זה לא אומר עלינו או על האינטליגנציה שלנו כלום, מלבד זה שלא קיבלנו את ההון הספציפי והנחשק הזה.
אנגלית טובה נתפסת אצלנו כסוג של סממן להצלחה בחיים, אליטה ישנה, אנשי העולם הגדול. זאת הייתה אחת המחמאות המרכזיות שחילקו לביבי, "אבל איזה אנגלית יש לו". כן, יופי של אנגלית. לא ברור מה הכוח האלקטורלי של יופי של אנגלית, אבל ככל הנראה לא מבוטל. פוליטיקאים עם אנגלית רצוצה תמיד הביכו אותנו למרות שרובנו, כשמדברים עם אדם שעברית היא לא שפת האם שלו, מסוגלים לראות גם מעבר. להבין שאפשר להגיד דברים חכמים גם בעברית לא מושלמת, אפשר להיות מטומטם לגמרי גם באנגלית מדהימה.
אובססיית האנגלית היא איזו גלויה מהעבר שלנו, מהפרובינציאליות הישנה והטובה, שמוכיחה לנו שלא משנה כמה אנחנו אומת משפיעני טיקטוק, בסוף תמיד נתכווץ מול סרטוני הסברה גרועים שמזכירים לנו שאנחנו גוש של עילגות מהמזרח התיכון. עבור הנייטיב ישראלים שאנחנו (חלקנו או רובנו) אנגלית היא החולצה המכופתרת והעניבה שחם פה יותר מדי ואלגנטי פחות מדי בשבילה. אנחנו ננסה, אבל בהחלט יש סיכוי שנזיע בתוכה תוך כדי מלמולי "יו קנט לוז תקווה".