כשדודי אמסלם שאל "מי זה חנן יובל?", ברור שהוא לא התכוון לתהות לזהותו של המוזיקאי חנן יובל (ואם כן אז רמת האמינות שלו היא כשל ערוץ 14). כי בהתחשב בכך שאמסלם הוא אדם מעל גיל 60, ככל הנראה הוא שמע את השם חנן יובל, אולי גם מכיר שיר או שניים. הוא שאל מי זה חנן יובל על מנת להביע בו זלזול, לאחר שיובל סירב להופיע בכנסת. כלומר, אפשר לומר שהוא לא שאל מי זה חנן יובל, הוא שאל - למה מי זה חנן יובל? גרסת הכנסת ל"יאללה לכי מי צריך אותך יש מאה כמוך בשקל".
ומה בנוגע לטיקטוקר יוחנן טווינה, ששאל ברשת "פיזית, מי זה ינון מגל?" לאחר שמגל התבטא נגד סרטון שלו? כאן זה פחות ברור, ויכול להיות שבמקרה הזה הכוונה משולבת - הוא באמת לא יודע מי זה ינון מגל וגם מביע כלפיו בוז, כפי שראוי להביע כלפי אדם שמתבטא, ובכן, כמו ינון מגל. מה שבטוח זה שאם טווינה היה שואל "פיזית, מי זה חנן יובל?", היינו מאמינים שהוא באמת לא מכיר אותו, מאחר שמדובר באדם צעיר מספיק מנת שהתיאור שלו יהיה "טיקטוקר".
השנים האחרונות זימנו לנו יחסים מורכבים עם שאלת "מי זה?", ונדמה שהתשובות פלואידיות מאי פעם. "הזמר במסכה" הביאו לנו את קריאת ה"מי זה מי זה", בשעשועון שכל מהותו הוא הסוואה וחשיפה. לא כזאת שמשנה משהו בחיינו - הרי גם אחרי שהעכבישה התגלתה כיעל אלקנה רבים מאיתנו המשיכו לשאול מי זאת - אבל חשיפה.
פיזית מי זה ינון מגל
סורי כאילו ליטרלי מי אתה
חנן יובל... מי זה❓
הייתי מציע למארגנים להביא את הזמר והיוצר הנפלא קובי פרץ כדי שישיר לנו את השיר "אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמים". pic.twitter.com/B5jjoyaGNJ
את ה"מי זה מי זה" הזה אנחנו מכירים בגרסאות אחרות כבר שנים, עוד מאייטמים עיוורים במדורי רכילות, רק שכאן אין תחפושת עכביש אלא תמונות מטושטשות פנים לצד כותרות "כוכב ריאליטי נעצר בחשד לסחר בסמים". לרוב, מתגלה הכוכב כמודח "כוכב נולד 3" שאפילו לא הגיע לשלב הנבחרת, כלומר יעל אלקנה עם צו איסור פרסום.
מוזיקלית, עפנו השנה על אנה זק ו"מי זאת", שבו היא תוהה - "מי זאת פה שקמה על הבוקר עם הלוק של הביוקר...", וגם עונה - "אני". הטקסט מרגיש כמו משחקי קוּקוּ לתינוקות, רק שבמקום לרכוש קביעות אובייקט אנחנו מעודדים את אנה זק לפתח קביעות סובייקט.
אנה זק לא לבד, והתחושה היא שעניין הזהות בפופ הישראלי העכשווי הפך לפלואידי בחלוף השנים. אם פעם אייל גולן הוציא את "זה אני" הבטוח בעצמו, שהרי זה הוא ואין בכך ספק כלל, אלה לי כבר הייתה הרבה פחות נחרצת: "זוט עני" עיקם מעט את עניין הזהות, התחושה כבר הרבה פחות סמכותנית, המשילות על הזהות עורערה. אנה זק מביאה את זה לשיא כי היא בכלל מתחילה בשאלה, מי זאת? אה, זאת אני, יופי. מזל.
איפה עוד אנחנו נתקלים ב"מי זה?" אחד האופנים הנפוצים הוא בין חברות בין הגילים 15 ל-40, במיוחד אם אחת מהן רוצה להחמיא לשנייה. בין אם עשית גוונים או פוסט דוקטורט בברקלי, תמיד תהיה החברה המרימה שתתרגש מספיק על מנת לזעוק "מי זאתתתתתתתתתתת" בהתלהבות. התשובה: את! זו את! כל כך את!
אי אפשר שלא לתהות אם העיסוק הזה בזהות הוא לא רק לשוני, סמנטי, אלא שיש שם משהו מעבר שמרמז על איזו שבריריות אקזיסטנציאליסטית. אי נוחות פסיכולוגית שגורמת לנו לתור אחר אישורים בלתי פוסקים לקיום הממשי של הזולת ושל עצמנו. בהתאם, הדרך לרמוס מישהו או להאדיר אותו היא מתן האישור הזה. כי ה"מי זה" יכול להעלים ולהיפך, יכול להנכיח. קצת כמו ביטויים אחרים, למשל "בן זונה" - שיכולים לשמש גם כמחמאה וגם כעלבון. ה"מי זה" של אמסלם מבטל ומעלים - כשהוא שואל מי זה חנן יובל הוא מתכוון להגיד שחנן יובל הוא כלום ושום דבר. לעומת זאת ה"מי זאתתתת" המרים או של אנה זק הוא ההיפך הגמור, הוא מעצים. לא רק שאת משהו, את מאוד, את הכל. באמצע יש את ה"מי זה" הנייטרלי, תהייה עניינית לגבי זהותו של אדם שאולי נמצא, ואולי לא, מתחת לתחפושת כריש.
אם פעם, על מנת להחמיא למישהו או לעלוב בו, היינו צריכים לחשוב על תכונת אופי כלשהי או לציין רגע של תפקוד יוצא מגדר הרגיל, היום אנחנו פשוט מציינים את קיומו. מי זה? אני. ואני מאוד אני. אין מה לומר, כל זה מרגיש מאוד בסיסי והתחושה היא שקוגנטיבית אנחנו במקום די נמוך. אבל כשחושבים על זה, זה דווקא מתאים מאוד ל - אזהרת שתי המילים השנואות בשפה העברית - העידן הנוכחי. עידן ה"מי זה" הוא חלק מזרם האותנטיות הרדיקלית, "תהיו עצמכם", "תהיו אתם", "פשוט תהיו" - ביטויים של ריאליטי. לא כזה שמצריך מאיתנו לשיר או לבשל, חלילה, אלא מהז'אנר המהנה יותר, שתביעתו היחידה להיות עצמנו, אנחנו רק צריכים לפענח מי זה העצמנו שאנחנו צריכים להיות.