גמ"ח אחד גדול

5 מיליון שקל. זה היה יעד גיוס הכספים של מתי כספי, והוא הגיע אליו תוך חמישה ימים. הכסף נאסף לצורך מימון טיפולים בסרטן הקשה שהתגלה בגופו וההתגייסות הפנומנלית, כולל מופע התרמה מיוחד שארגנה לו הקולגה נועה קירל, היו באמת מרשימים. עזבו את כל הוויכוחים והרכילויות המשפחתיות - הייתה כאן חמלה ואחריות קולקטיבית. חסרת פרופורציות, כי כאלה אנחנו, אבל עדיין יפה ומרגשת.

יופי, אז סיימנו עם המובן מאליו? יודעים מה, בואו נזרוק עוד איזה "שנהיה תמיד בצד הנותן" ליתר ביטחון. כי באמת, שנהיה תמיד. פשוט בתקופה האחרונה מרגיש שהצד הנותן, ובכן, נותן עבודה. אז איזה צד נותן אתם?

גיוס למתי כספי/אומן עבר במצוקה: גיוס שפונה לטיפוסים נוסטלגיים, שמתים על מהדורות מחודשות של חטיפי עבר, הלכו למופע של "הכבש השישה עשר", מתחזקים פלייליסט יוני רכטר בספוטיפיי ושרופים על "חתול בשק" בבארבי. אנשים שהיו חייבים לתרום למתי כי הוא פסקול ילדותם וכי "ברית עולם" היה שיר החופה שלהם. 

גיוסים למטה החטופים: פונה לאנשים שאכפת להם באמת, לא רק משתפים את הגלויה היומית של שושקה או מסתובבים עם קולקציית חולצות עוטף. אנשים שמשתגעים מהעוול, שמתמלאים אשמה. שלא מאמינים שכבר תיכף שנתיים.

גיוסים לחטופים ששבו: פונה לאנשים שהם כולנו. כי איך אפשר שלא? אלה שעוקבים אחר "סטטוסים מצייצים", שקנינו את הספר של אלי שרעבי, שעוקבים אחרי דניאל עמית מאז אמילי דמארי ושהורידו את הדירוג לבית הקפה של ההוא שלא נתן לדניאלה גלבוע להיכנס לשירותים.      

גיוסים להגנה משפטית מפני תביעות השתקה: פונה לאנשים שהם או מאוד ימנים או מאוד שמאלנים, פעילים בטוויטר, משתמשים בביטויים כמו "מכונת הרעל", "שופרות" או "ערוצי התבהלה".

גיוסים לחיילים: פונה לכל האנשים החמודים שמשלמים על שולחנות של חיילים במסעדות, שתרמו לרכישת אפודים קרמיים בתחילת המלחמה, שנסעו פעם שעתיים כדי לשנע ערכות קפה לבסיס בצפון ושמצביעים לתרצה ב"האח הגדול". 

הונאות ילדים גוססים: פונה לכל אלו שמגיבים בפוסטים המזויפים שמציפים את פייסבוק, עם תמונות AI של אנשים בוכים שלא איחלו להם יום הולדת שמח. יש סיכוי שגם ישתפו פעולה עם שיחה מקבר רחל.  

תרומות לעזה: לכאורה פונה למנויי "הארץ" וחובבי צפיפות סיב גבוהה, אבל גם לכל אלו שנחשפים לתמונות של רעב ומוות ומתהפכת להם הבטן, שמרגישים שדי, שלא חושבים שבני אדם יש רק בצד שלנו ושמאמינים שילדים הם ילדים.

תרומות לחוות החופש, בית מחסה לחמורים, תנו לחיות לחיות, עמותת עטלף: פונה לכל אלו שעם כל הכבוד לבני אדם, הלב שלהם עם יצורים חמודים יותר. הם אימצו גור מעזה, בוכים מרילז של שיקום כלבים ובפרשת הכריש מחדרה התייצבו לצד הכריש.

ככל הנראה יש יותר מתשובה אחת נכונה, גם יותר משתיים. ויש גם עוד כמה קטגוריות שלא נכנסו, כי בואו נודה - כל יום צריך להציל מישהו. כל הזמן. עוד רגע גם המילואימניק עם השעורה בעין פותח קמפיין גיוס. בגדול, יישרנו קו עם החברה החרדית, אנחנו חיים בגמ"ח אחד גדול.

הגיוסים האלו מרגשים כי חברה בריאה היא כזו שתופסת את מי שנשמט מהרשת. בניגוד לתשלום מיסים, למשל, יש גם ערך בכך שהציבור בוחר בעצמו למי הוא רוצה לעזור. אנחנו משלמים כל כך הרבה למדינה, אבל הרוב הולך למקומות שלא בהכרח בא לנו לתקצב. גיוסים כאלו מעניקים לנו את הידיעה שהכסף שלנו הלך למי שבחרנו, לא לעוד ישיבה חרדית או משרד ממשלתי מיותר. הם מאפשרים תגובה מהירה למצוקה והם עוזרים לתחושת חוסר האונים שלנו אל מול המציאות. לעזור זה באמת זכות, הבעיה היא שאנחנו נדרשים לכך יותר ויותר ונוצר פער בין הצורך בתרומות למצב הכיס של האנשים. 

יש משהו בבקשה הבלתי פוסקת לתרומות שהפך להודאה בכישלון המערכת. כי תמיכה בנפגעי טרור ובחטופים, ממש כמו טיפולים רפואיים וביטחון תזונתי, אמורה להיות באחריות המדינה - ובמקום זה אנחנו מחליפים אותה. וזה בעייתי, כי מדינה אמורה להתקיים למען אזרחיה, לא להיפך. 

ומעבר לכך, התרומות האלו מגבירות את חוסר השוויון. כי חולה סרטן שאינו מתי כספי, לא היה מגייס 5 מיליון תוך חמישה ימים. נוצר מצב שרק מי שמצליח לנסח סיפור רגשי חזק מספיק, לצלם סרטון טוב או להיות מפורסם, זוכה לעזרה. וזה לא הוגן, לא כולם טובים ביחסי ציבור או מסוגלים להיחשף, פופולריות לא צריכה להיות קריטריון הישרדות.

ובסוף, גם את זה יש לומר, אנחנו מתעייפים. יש תופעה פסיכולוגית שנקראת "שחיקת החמלה", שמדוברת בהקשרים של מטפלים מסוגים שונים כמו רופאים, אחיות, עובדות סוציאליות ועוד. משמעותה - ככל שאדם נחשף באופן ממושך או תכוף לסבל של אחרים, כך פוחתת יכולתו להרגיש אמפתיה או להזדהות רגשית עם סבלם. ריבוי הגיוסים לוקח אותנו לשם וזה המקום הכי מסוכן להגיע אליו, כאזרחים וכבני אדם. המקום שבו לא נצליח להיות אמפתיים ומזדהים יותר, כי פשוט ייגמר לנו הכוח להרגיש.