רום, אתה זוכר איך הכל התחיל?
אין מנוס מלדבר על התקיפה של רום ברסלבסקי בידי בן זוגה של נסרין. כולל הטעם של נסרין בחברים (וגם של רום), התגובות על ניצול מעמד החטוף, שחיקת החמלה הציבורית והפרידה מעידן "החטוף המופנם" על שם גלעד שליט
טוב, שמישהו ייקח את נסרין לשיחה צפופה על הטעם שלה בגברים. כאילו, עדיף חברה, אחת עם אומץ - כי שמענו אותה בטלפון, זה יכול להיות מלחיץ. מישהי שתבוא ותגיד לה: שומעת? הגיע הזמן לדבר על דגלים אדומים. ואחרי זה שתלך לעשות את אותה שיחה לרום ברסלבסקי, כי נשמח אם גם הוא יסתובב עם חברים אחרים. כל אחד מהם צריך אנשים חמודים יותר בחיים שלו.
אבל רגע, מה קרה שם בעצם? שורד השבי רום ברסלבסקי הלך עם חבר להופעה של נסרין, שלאחריה נערכה מסיבה פרטית. נסרין הזמינה את רום למסיבה, אבל מפאת אי הבנה כלשהי לא נתנו לו להיכנס. רום, כך נטען, התעקש להיכנס למסיבה, ובן זוגה של נסרין יצא ותקף אותו. לאחר מכן נסרין התקשרה לרום על מנת להתנצל ולאיים בו זמנית, והוא נזף בה על כך שלא תוקפים חטוף עם פוסט-טראומה.
עכשיו, המובן מאליו זה שלא תוקפים אף אחד. בטח שלא חטוף פוסט-טראומטי, אבל באופן כללי, אף אחד. לא, גם לא את המשפיען ההוא ששכנע אתכם להשאיר במקרר יוגורט פרו עם חתיכות פתי בר במשך כל הלילה בטענה שבבוקר זה ירגיש ממש כמו עוגת גבינה. אפילו אותו - למרות שכולנו נסכים שזה גבולי - אסור לתקוף.
לכאורה יש פה שני צדדים מובהקים: הזמרת המפורסמת שהיא גם בת הזוג של התוקף, כלומר הצד עם הכוח - ושורד השבי שהותקף, כלומר הקורבן. למרות זאת, הטוקבקים לידיעות (הרבות) על האירוע לא לגמרי תומכים ברום, לפחות חצי מהם בצד של נסרין. נטען שרום מנצל את "מעמדו כחטוף", שיש גבול להתחשבות, ש"זה שהוא היה חטוף לא אומר שכל החיים צריך להשתחוות לו", וש"אי אפשר לעשות מה שבא לך כי נחטפת".
וזה מעניין, כי זה בכלל לא מקרה שצריך לבחור בו צד. אין פה שאלה של מי מהם צודק, זה לא ריב בין שני סלבס אלא תקרית שכוללת אדם בפוסט טראומה קשה, שעושה בחודשים האחרונים את צעדיו הראשונים בחיים החופשיים.
וזה מבלבל, נכון, אין לנו פרוטוקול התנהגות לייצור ההיברידי הזה שהוא גם חטוף וגם סלב, גם סמל לטראומה וגם מנסה להתקבל ל"הישרדות". החטופים של היום הם לא החטופים של פעם, זה לא גלעד שליט שחזר מהשבי ונעלם. תם עידן החטוף המופנם. היום הם מוציאים קולקציית בגדים ודוהרים על חינמים וטסים על החיים. אבל זה לא אומר שהם בסדר.
אנשים רואים את המינוף. את שמחת החיים המתפרצת, הליהוקים ל"מחוברים", האהבה החדשה, הצעידה על מסלול שבוע האופנה וגיוסי ההמונים המוצלחים, הם לא רואים את החרדות, את ההתמודדות עם האובדן, את הטיפולים והלילות. הגיוני, כתבי הרכילות מגיעים להופעות של נסרין, לא למחלקות הפסיכיאטריות.
ויכול להיות שהתגובות האלו קשורות גם לזה שכולנו עייפים. יש תגובה נפשית נפוצה שנקראת "שחיקת חמלה". רואים אותה אצל אנשי טיפול וסיעוד וגם אצל בני משפחה שמטפלים בקרובים חולים, במיוחד עם מחלות כרוניות או דמנציה. זו תשישות שנגרמת מדאגה ממושכת ומתבטאת בקהות רגשית, ציניות וקושי להפגין אמפתיה. יכול להיות שגם אנחנו, אחרי השנים האחרונות, נמצאים שם. דאגנו כל כך לחטופים, הכרנו כל אחד מהם, הפגנו, צפינו בשחרור שלהם בחרדה ותרמנו להם כסף - וקצת נגמר לנו. אנחנו עייפים, ובמקום שהטראומה תעורר חמלה היא מתחילה להיחשד כמטבע סימבולי וכהון לסחור בו.
אז אולי בסוף זה לא סיפור על נסרין או על רום, אלא על התהליך האבולוציוני שבמסגרתו החטוף הופך לסלב שמסתובב בעולם והולך להופעות של נסרין וכבר מרגיש לנו פחות כמו סמל לטראומה ויותר כמו אדם עם מורכבויות - ועל היכולת שלנו להחזיק חמלה גם מול כל זה.