פיגוע הסתרתי

בזמן שזק"א מנסים לאתר את גוויית הטלפון של הפצ"רית, בואו נדבר על שני ביטויים ששמענו השבוע. אחד נולד בממשלה, שני בטיקטוק - ושניהם, כל אחד בדרכו, אומרים עלינו את אותו הדבר. הראשון: "פיגוע הסברתי". או כמו שתיאר נתניהו את פרשת הפצ"רית לשעבר: "הפיגוע ההסברתי הגדול מאז קום המדינה".

נכון, לא מדובר בביטוי חדש, אפשר למצוא עדויות לשימוש בו שנים אחורה, אבל נו, גם "אספרסו מקיאטו" כבר עתיק מספיק על מנת להיחשב כלחן עממי ועדיין החליטו ללהק אותו לפרסומת. גם לא ברור אם זה באמת הפיגוע ההסברתי "הגדול מאז קום המדינה", הוא כנראה מתחרה במאורעות אחרים שזכו לכינוי. למשל: ההצעה של השר עמיחי אליהו להטיל פצצת אטום על עזה, פרשת קטאר, סרטוני רעב בעזה, החטופה יוכבד ליפשיץ לוחצת יד למחבל וכל משפט שני של בן גביר וסמוטריץ'. עדויות קדומות יותר לשימוש ב"פיגוע הסברתי" אפשר למצוא בציוץ של יאיר נתניהו על הסדרה "הנערים", בטורים על אישור חוק הלאום ועוד.

כלומר, מדובר בצירוף מילים שתפס. הגיוני, מדינה של פיגועים לא בוחרת מטפורות, הן בוחרות אותה. אם נתעכב לרגע על הביטוי, אולי נוכל להסכים על כך שפיגוע הסברתי הוא מצב שבו קרה משהו שגרם נזק כי הוא לא תווך נכון החוצה, לעולם. מצב שבו יש פער בין המציאות לבין איך שהיא מוצגת. הביטוי משתמש בסמנטיקה של טראומה ישראלית ומעביר אותה לשדה ההסברתי באופן שממחיש את גודל הנזק.

לא בטוח שכל הדוגמאות לעיל הן באמת פיגועים הסברתיים, חלקם נדמים יותר כמו פליטות פה או פנטזיות של אנשים לא מאוד כשירים שנקלעו לממשלת ישראל, כי ידוע שאנחנו חיים בעיבוד קולנועי מעוות במיוחד ל"להיות שם". אבל האם נכון להגדיר את פרשת שדה תימן כפיגוע הסברתי?

אם סרטון שהודלף ממתקן כליאה לעצירים פלסטינים ובו נראה תיעוד של חמישה חיילים מתעללים באחד העצורים (סרטון שלפי כל המקורות הזמינים לא נערך ולא "בושל"), ואם יש דו"ח רפואי מאוד נחרץ שמתאר את הפגיעות שעמן אושפז העציר, האם הבעיה היא באמת הסברתית? וכן, ברור, ה"פיגוע" הוא ההדלפה, כלומר החשיפה של הסרטון, אבל אם כך לא הגיוני יותר לכנות אותו פיגוע הסתרתי? הרי הבעיה כאן היא לא באופן שבו המציאות מוצגת, אלא במציאות עצמה.

וכן, לא מדובר באמירה חדשה וברור איזה טוקבקים יגיעו, אבל מילא: עם כל ההבנה לתחושת המצור התודעתי התמידי, אי אפשר להיות מוטרדים רק מאיך שאנחנו נראים ולא מהדברים שאנחנו עושים. לחיים ולגורלות של אנשים יש משמעות מעבר לנזק התדמיתי לישראל ויש גבול לכמה אפשר לתרגם מציאות מוסרית בלתי נסבלת לשפה סטרילית של יחסי ציבור. או במילים אחרות: אם חייל מילואים דוחף חפץ חד לעכוז של עציר כפות ששוכב על הרצפה באופן שמוביל לנזקים כירורגיים משמעותיים, הבעיה היא במעשה עצמו, לא בכמה צפו בסרטון שתיעד אותו.

באופן מעניין, הביטוי השני שהתפשט השבוע, בעיקר ברשתות בחו"ל, נראה כמו תוצאה של פיגוע הסברתי: "Spiritually Israeli". שמעתי אותו לראשונה ב"בוקר חדש" (עם טל ברמן, אביה פרחי ותם אהרון) והוא מתייחס לכל מה שנתפס כגרוע והמוני. למשל: האחרון של טיילור סוויפט, שוקולד דובאי, אומנות AI, ברנינג מן, מאצ'ה - כל מה שלפי דור ה-Z משדר המוניות, כוחניות, צרכנות, יהירות וקולוניאליזם.

ובסדר, זה גם קצת מצחיק ואירוני, אפשר להבין למה זה תפס ואיך זה מחליף את "בייסיק" (או "סחים", נגיד) אבל מוכרחים להודות שזה די מדכא. כאילו, לא רק ששונאים את ישראל עד כדי כך שכל מה שקשור אלינו נחשב לגרוע - שונאים אותנו עד כדי כך שכל מה שגרוע נחשב ישראלי. ישראל הפכה ממדינה למושג אמורפי שלילי, שמש אסוציאציות של ריקבון תרבותי.

והאסוציאטיביות הזו היא בעייתית, כי לא נדרשת בה אחריות. זו כבר לא שפה של עובדות ושל נימוקים לכך שישראל לא סבבה, אלא יותר של אווירה תרבותית. ישראל היא כבר לא ישות מורכבת עם היסטוריה ומגוון וכאב, היא הושטחה לכדי מם - ייצוג רשתי, יחידת מידע שמשוכפלת ומתפשטת במהירות. השפה הפוליטית התחלפה בשפה רגשית, בסנטימנט. ולכו תתווכחו עם סנטימנט.

כלומר, גם "פיגוע הסברתי" וגם "Spiritually Israeli" נמצאים על ציר הבריחה מהקונקרטי. שניהם שייכים לאותו מרחב שבו השפה מרחיקה אותנו מעובדות ומאחריות, וזה מרחב בעייתי כי יש בו ויתור על קרקע ועל ממשות ובעומק, גם עלינו כסובייקטים. או במילים אחרות, "Spiritually Israeli" זה המחיר שאנחנו משלמים על מציאות שמתייחסים אליה רק דרך הפריזמה התדמיתית. כי אם חיים של אחרים הם לא יותר מבעיית הסברה, למה שלא יתייחסו כך לאלו שלנו?