במבט ראשון נדמה ש"חזרות" ו"הטבח" - שתי הסדרות המדוברות של התקופה - הן ההיפך הגמור זו מזו. במובנים מסוימים הן באמת - האחת אסתטית על גבול ההתשה, אין שם סצנה שלא מצטלמת דרך השתקפות בכפית או התחכמות אחרת, השנייה פשוטה כמו ערימת הארגזים על במת המשכן בחזרות ל"אחד פלוס אחת". אחת מפרקת את מאחורי הקלעים הסקסי של עולם המסעדנות, השנייה מתקיימת במרחב האשכנזי המייבש של התיאטרון. "חזרות" מביאה ניואנסיות רגשית זוגית שמרגישה כאילו מישהו דרך לנו על הריאות, ואילו "הטבח" כל כך לא מדייקת באזורים האלו שסצנות הסקס בה הן קרינג' מוחלט. "חזרות" נגישה לכולם בתאגיד וביוטיוב בעוד שבשביל "הטבח", בהנחה לא שכולנו מנויי יס, אנחנו נאלצים לעבוד. שתיהן סדרות מצוינות שניצחו את השנה, והן ישראליות. וזה מרגש, בביצת החרא של 2020, זאת הייתה חתיכת קרן אור.
ואולי, במבט שני, יש ביניהן גם כמה חוטים מקשרים שאולי מסבירים איך דווקא שתיהן תפסו כל כך חזק את הצופים. כאילו, לא ברמה של הרומן הלא ממומש בין רמי ולינור ב"אח", סיפור האהבה הגדול של זמננו שלעולם לא ימומש, אבל תפסו. שתיהן נוצרו על ידי צימוד של יוצר ויוצרת (נועה קולר וארז דריגס, אורית דבוש וארז קו אל), למרות ש"חזרות" נשית לגמרי ו"הטבח" גברית לאללה. שתי הסדרות מתרחשות בלוקיישנים שנלקחו מאיתנו השנה - תיאטרון ומסעדות. זאת הייתה השנה שהרגה את התרבות ואת הקולינריה ואלו סדרות שניזונות מגעגוע, משהו שהכרנו פעם. ושכנראה עוד נכיר בעתיד, אבל בינתיים זה לא נראה באופק ואנחנו נכנסים לעוד סגר, פתאום הכל מרגיש קצת כמו איזה הספד, עם כל הקריצות לתיאטרון ולמסעדות על כמו הרברט סמואל. "חזרות" איכשהו, הדליקה אותנו מחדש על תיאטרון, אין מנהלת תיאטרון בישראל שלא רואיינה בשבועות האחרונים תחת הטייטל "ההשראה לדמות של יבגניה דודינה". אגב, בניגוד למסעדות שזה קונספט שרבים מתגעגעים אליו, בימים כתיקונים רובנו נעדיף להיכנס לבידוד מאשר ללכת לתיאטרון, אבל פתאום היעדר האופציה הותיר אחריו כמיהה. לו רק יכלנו לרשרש בעטיפת הסוכרייה הזאת עכשיו באולם מלא קשישים מנומנמים.
שתי הסדרות גילו לנו שחקנים. את גורי אלפי ואגם רודברג, שלא תפסנו מהם ליהוק וואו לדרמה (בניגוד, נגיד, לנועה קולר או איתי תורג'מן או גל תורן), אבל הצליחו להפוך את התפקיד לשלהם, להפתיע. שתי הסדרות עוסקות בקריירה ספציפית. כלומר, שתיהן לא באמת על תיאטרון ועל מסעדות אלא על זוגיות ועל ועל גבריות רעילה ועל יצירתיות ועל אגו, אבל יש בהן את המאבק למימוש עצמי, להצלחה בתחום חסר סיכוי, להיות השף הכי טוב או מחזאי בתיאטרון או להיות נינה.
אבל כנראה שהדמיון העיקרי הוא בכך ששתיהן נורא תל אביביות. תל אביב חזרה, כולנו מעודכנים בזה. עקרונית, הרמזים כבר היו כאן: שלוש העונות המצוינות של "האחיות המוצלחות שלי", "ככה זה 2", התל אביביות בלי קשר למיקום של "זאת וזאתי". תל אביב טיפטפה לנו באיטיות בחזרה למרקע בשנים האחרונות, אבל נדמה שעכשיו זה סופי. אחרי עשור של סדרות שהקפידו לברוח לפריפריה, בשביל לפנות לכולם ובשביל קולות אחרים, או בשביל תחושת "אותנטיות" - כאילו אותנטיות היא גאוגרפית וכאילו סדרה כמו "איש חשוב מאוד" היא לא אותנטית פי אלף יותר מהפקה שיתקעו בכוונה בפריפריה כדי שתרגיש כמו סרט של אבי נשר - פתאום קיבלנו אותה בחזרה.
והאמת? כיף. לא בגלל שסדרות תל אביביות הן טובות יותר, ממש לא, אלא כי סדרות שנוצרות מתוך תשוקה ואמונה ולא מתוך מחשבה על ריצוי קהל הן טובות יותר. היציאה מתל אביב הייתה נכונה כי הטלוויזיה הייתה מרוכזת בעצמה כמו כל אחד מגיבורי שתי הסדרות האלו, אבל עבר מספיק זמן, מותר לחזור להתבונן קצת פנימה. סדרה כמו "חזרות" לא הייתה אמורה להצליח בשום עולם, היא נישתית וקטנה עד כדי קמאו של נעם סמל, אבל היא מרגישה כל כך טבעית ונאמנה לעצמה שזה פשוט זה. כל פריים בה מתאים לרגשות שלנו, כפי שאפשר להבין מטירוף הממים שהיא הפכה להיות. היא לכאורה אויבת העממיות, אבל כשיש לך כל כך הרבה נשמה זה לא משנה אם את בתאטרון בלב העיר או באוטובוס בעיירה בדרום.
ואיכשהו זה טבעי שדווקא בשנה שבה תל אביב פורקה מכל נכסיה והתרוקנה מכל הדברים שבגללם שווה לחיות בה, דווקא כשכל מה שמייצג אותה כבר כמעט ולא קיים, נתפסנו לשתי הסדרות שהכי מזכירות לנו את כל מה שאיבדנו.