"משחק הדיונון" - סדרה מז'אנר 'עשירים משועממים משתמשים בעניים כבידור חולני וכל זה קורה עם קוריאנים כדי ליצור הזרה ולהפוך אותה לקלה יותר לצפייה עבור הצופה המערבי' – תפסה גם אותי. ולא פלא, סדרה פגז. תופרים אותה תוך יומיים, היא תחפושת פורים שמחכה להתרחש (סרבלים אדומים עם מסיכות פנים/חליפות אדידס כחולות ודם על הפרצוף) ובעיקר – אנחנו מכירים אותה. פסענו בשביל הזה לא פעם, יש לה מבנה ספציפי ומדויק ואנחנו אנשים של תבניות, של פורמטים. בתוך התבנית הזאת היא מתפרעת, אבל את חוקי הפורמט אנחנו מזהים מקילומטר והם מעניקים לנו ביטחון. כלומר, זו לא סדרה שמצליחה למרות הפרמיס השחוק שלה, אלא בזכותו.

משווים אותה לא מעט ל"משחקי הרעב", אבל שורשיה הולכים הרבה אחורנית, וכוללים את "באטל רויאל" היפני (סוג של משחקי הרעב עם קולרים מתפוצצים), סרטים כמו "קיוב" הניינטיזי שהפך לקאלט וסדרות כמו "3%" הברזילאית, גם היא של נטפליקס. יש עוד מליון סרטים יפניים בסגנון (המנג'סים יזכירו גם כל ריאליטי מזן "הישרדות" ויתהו מה זה אומר עלינו כצופים) ואם הולכים עם זה אחורה תמיד מסיימים בפיצ'ר הגדול מכולם – השואה, שמשם התכנים האלו שואבים לא מעט מהתמות המרכזיות, האסתטיקה הבסיסית והמשיכה לחולניות אנושית.

חוקי הז'אנר: אנשים מתעוררים במבנה/מתחם מוזר שעליו חולשים כוחות עלומים ורבי עוצמה שמטרתם להפעיל בני אדם חלשים מהם ולגרום להם להילחם זה בזה עד המוות למען הנאתם הפסיכוטית. מדובר בשורה של משחקים/הפעלות סאדיסטיות שבמהלכם אנחנו מגלים מי מצליח לשמור על צלם אנוש ומוסריות בסיסית גם בתופת ומי, ובכן, פחות. הסתעפויות של הז'אנר אפשר למצוא בסדרות כמו "הוסטל" ו"המסור", בכולם יש את אותם כוחות חזקים, מנצלים וחולניים, ואת הקורבנות שיעשו הכל/כמעט הכל/הכל רק לא את זה, כדי לחיות. "משחק הדיונון" מוסיפה לזה גם אסתטיקה די מהממת ואמנם היא אלימה, אבל לא כ-זאת אלימה.

מתוך "בית הנייר" (צילום: Netflix)
"בית הנייר". עוד אחת | צילום: Netflix

צפיתי בסדרה בטורקית ומיד אחריה בסדרה בקוריאנית. את "בית הנייר" כולם ראו בספרדית, את "דבר עם הסוכן שלי" ו"לופן" בצרפתית, את "ריטה" ו"בורגן" בדנית. בטח איזה בעל טור נודניקי בבריטניה מתפעל עכשיו מזה שהוא צפה בסדרה שלמה בעברית

אה, ומדובר בסדרה בקוריאנית, שבעצם בשביל זה אנחנו כאן. כי החלק המאתגר בלראות סדרה בקוריאנית הוא שאי אפשר להיות תוך כדי עם הטלפון (אלא אם אתם צופים עם דיבוב לאנגלית אבל זה באמת נחות). רוב הסדרות שאנחנו רואים הן באנגלית או בעברית, מה שמאפשר לנו תוך כדי הצפייה לגלול את עצמנו למוות. זה לא משנה אם הסדרה טובה או בינונית, הרי גם תוך כדי "הלוטוס הלבן" המעולה עשיתם בטלפון את הקוויז "מי אתה בווייט לוטוס", פשוט כי הקשב שלנו כבר לא מאפשר התרכזות במסך אחד בלבד. הצפייה בסדרה בשפה זרה מבטלת את האופציה הזאת, וזה די מעניין. כשאתם רואים "משחק הדיונון" אתם רק רואים את "משחק הדיונון". איזו צורה בסיסית של קיום. כמה מרענן, איזו הפוגה מפוליאמוריית המסכים מופרעת הקשב.

לצפייה ב"משחק הדיונון" הגעתי לאחר צפייה בעוד סדרת נטפליקס - "מוסכמות" (אתוס, באנגלית). דרמה חכמה ורגישה בת שמונה פרקים. היא נפתחת בטיפול פסיכולוגי שבו המטופלת, מוסלמית עוטת חיג'אב, מגיעה לפסיכולוגית חילונית. נרקמת ביניהן מערכת יחסים מיוחדת, ולאט לאט אנו נחשפים גם לרקע של כל אחת ולאנשים שמקיפים אותה. אה, והיא בטורקית. נהוג להתייחס לסדרות בטורקית כאל סבוניות, אבל זו סדרה כל כך מעודנת ואינטליגנטית, עם ויזואליה וינטג'ית מטריפה ובעיקר - סליחה על המילה – סדרה איכותית, יש צורך לחזור על זה רק כי היא בטורקית.

כמו "משחק הדיונון", גם "מוסכמות" היא סדרה על מעמדות, כפי שהם משתקפים בטורקיה – על חילוניות מול דתיות, עשירים מול עניים, נשים מול גברים. הצפייה בה מוכרת, אבל בניגוד ל"משחק הדיונון" לא בגלל הז'אנר, כי מבחינת סוגה "מוסכמות" היא רכבת הרים אחת גדולה ומתעתעת, היא מוכרת כי למרות החיג'אבים והמלמולים בטורקית, כל השחקניות שם נראות ישראליות. יש משהו מוכר בתווי הפנים של כולם, בקישוטים בבתים שלהם, באופן שהם נושאים את עצמם או מבטאים רגשות מסוימים. התורכים, מה לעשות, דומים יותר לישראלים מאשר אמריקאים או בריטים.

מתוך "לופן" (צילום: יח"צ באדיבות Netflix)
"לופן". הרחבת הקשית שדרכה אנחנו צופים בעולם ובתרבות | צילום: יח"צ באדיבות Netflix

כבר לא רק "גבר לבן מתמודד עם משהו"

אז בעצם, צפיתי בסדרה בטורקית ומיד לאחריה בסדרה בקוריאנית. את "בית הנייר" כולם ראו בספרדית, את "דבר עם הסוכן שלי" ו"לופן" בצרפתית, את "ריטה" ו"בורגן" בדנית, ולא מעט ממליצים גם על "דארק" בגרמנית. סביר להניח שאיזה טור נודניקי עכשיו בבריטניה מתפעל מזה שהוא צפה בסדרה שלמה בעברית - "שטיסל", נגיד. כפיית הקשב הבלעדית התרחשה בכולן, כי אין ברירה. אגב, ברור שלנו זה יותר קל מלאמריקאים, כי כמו יתר העולם גם אנחנו מראש רגילים לסדרות בשפה שונה משלנו – אנגלית. אמריקאים, יכול להיות, רואים את הכל בדיבוב, שזה בעיקר מצער.

נטפליקס נרמלה את הצפייה בסדרות בשפות זרות. תהליך מזדחל ודי משוגע בהתחשב בכך שפעם החלוקה בארץ הייתה מאוד ברורה: כולם רואים סדרות באנגלית ועברית. בניינטיז ראינו טלנובלות בספרדית וסרטים בערבית שתמיד נחשבו לנחותים. גבוהי המצח הלכו לסינמטק לראות רטרוספקטיבות לקישלובסקי והבדיחות על מבקרי קולנוע או סטודנטים היו "אתם והסרטים הצ'כים הפלצנים שלכם". היו אנומליות, ברור, אבל חסמי השפה היו חזקים, גם חלוקת הגבוה והנמוך.

נטפליקס, דווקא בגלל האגרנות הבינונית והלא סלקטיבית שלה, הביאה את השפות הזרות לנקודת האמצע המוחלטת. היא פשוט גרפה הכל, מכל מקום. ותראו איזה כיף, יש ערימות של זבל בכל שפה, וגם מלא יופי. יש המון חסרונות בנטפליקס, יש כאלה שטוענים שהיא הרסה את הטלוויזיה, אבל זה לא נכון, זו ראיית עולם ישן. יש בה באמת המון בינוניות, אבל רק בגלל שיש בה הכל, זו תופעת לוואי של מבחר ושל ייצוג.

סדרות בשפה זרה מובילות למחשבה שבעצם כל דירוגי "הסדרות הגדולות בהיסטוריה" הן רק תולדה של היותן באנגלית (כלומר, מלבד היותן תולדה של הבניות חברתיות, מבחר מצומצם והכתבה תאגידית), תעשיה עם המון כסף ועם שפה הגמונית, פרדיגמה. לראות סדרה בשפה זרה זו עוד דרך לצאת מהתחת של עצמך - כמו לראות סדרה עם נשים, עם מיעוטים, עם להט"בים – זו הרחבת הקשית שדרכה אנחנו צופים בעולם ובתרבות, ועל הדרך הרחבת הנרטיבים אל מעבר לגבולות ה"גבר לבן מתמודד עם משהו". זה הכל חלק מאותו תהליך שבו מתברר שיש מסביבנו עולם שלם, פשוט לא הייתה לנו גישה אליו. אבל וואלה, בשנייה שהדלת הזאת נפתחה, עברנו בה די בקלות.