בשבוע שעבר פורסם בבאזפיד תחקיר מרתק. "סיפורה הלא ייאמן של המזימה נגד ג'ורג' סורוס" מתאר כיצד הפך המיליארדר היהודי למושאו של קמפיין רדיפה אנטישמי - בגלל שני יהודים. היהודים האלו היו ארתור פינקלשטיין וג'ורג' בירנבאום, יועציו של ויקטור אורבן, שהחליטו שראש ממשלת הונגריה צריך אויב עם פנים ושם ומצאו בסורוס את מבוקשם. הישראלים זוכרים את פינקלשטיין לא בגלל סורוס - שהפך מאויבו הפיקטיבי של אורבן לדמון הגדול של הימין העולמי - אלא בזכות בנימין נתניהו (שגם שידך אותו לאורבן). פינקלשטיין היה יועץ הסתרים האגדי של ביבי בבחירות 1996. זה היה הקמפיין שקנה את שמו העולמי, ובצדק; פינקלשטיין הוביל את נתניהו לניצחון כמעט בלתי נתפס.
הבחירות נערכו במאי 96' - רק חצי שנה לאחר רצח רבין. למרבה ההפתעה, לרצח - אחד האירועים הטראומטיים בתולדות מדינת ישראל - לא היה זכר בתעמולת הבחירות. אנשי מפלגת העבודה והקמפיינרים שלה האמינו שאין צורך לרכוב על הרצח לכנסת - אם מסיבות מוסריות ואם מסיבות אסטרטגיות. כששמעון פרס, ראש הממשלה המכהן שהחליף את רבין, הודיע על הקדמת הבחירות, ניצחונו היה נראה בלתי נמנע כמו אסי עזר באירוויזיון. מפלגת העבודה איבדה את מנהיגה, אבל היה זה הימין שספג את המהלומה. בזמן שפרס הסתחבק עם ביל קלינטון, נתניהו התגושש עם דוד לוי. הסקרים הבטיחו לפרס שאין צורך לארוז את החפצים במשרד ראש הממשלה; ביבי לא הצליח לגרד אפילו רבע מתמיכת המצביעים. "הליכוד היה על הקרשים", סיפר מנהל הקמפיין של המפלגה, מוטי מורל. "אחרי רצח רבין מפלגת העבודה קיבלה את כל הסימפטיה". קשה להפריז בהישג העצום של ביבי: פוליטיקאי צעיר, כמעט חסר ניסיון, שהתייצב בראש מחנה מוכה ומוקע מול ראש ממשלה מכהן ומנוסה - והפך את הקערה על פיה.
פינקלשטיין - בוגר מערכת התעמולה האמריקאית - הוביל את נתניהו עם מסרים קצרים וקליטים. הזכור שבהם נולד עוד לפני בואו, במוחו הקודח והנואש של מורל: "פרס יחלק את ירושלים". "לא היו לנו נושאים אחרים", אמר מורל, הוגה הסלוגן, בראיון ל"מעריב" לפני שנתיים. "מה היה לנו להגיד? יכולנו לדבר על נסיגה מהגולן ועל השטחים, אבל לא היה בזה שום דבר חדש. למען האמת, פשוט לא היה לנו מה להגיד, אז הלכנו על ירושלים". אבל "פרס יחלק את ירושלים" לא היתה רק ירייה אקראית באפלה; זה פשוט היה שקר. "חשבנו שהסיסמה הזאת שקרית", אמר אחד מאנשי המפלגה ל"מעריב", "כולם בליכוד ידעו שפרס לא חשב לרגע לחלק את ירושלים".
כולם בליכוד ידעו - אבל זה לא מנע מהם להתייצב מול המצלמה ולדקלם את המסרים. "מחר בעת העימות נסו להיווכח אם מר פרס נותן לכם תשובה שתסיר כל ספקות לגבי עתידה של ירושלים", אמר דן מרידור באחד התשדירים. פרס אכן נתן תשובה כזאת בעימות - הוא הצהיר ש"ירושלים איננה עומדת לחלוקה ולא תהיה לגביה שום פשרה". למעשה, מרידור לא היה צריך לחכות לעימות; פרס חזר על כך לאורך הקמפיין. תשדירי העבודה התחייבו ל"ירושלים מאוחדת תחת ריבונות ישראלית". אבל "ממשלת ישראל בראשות שמעון פרס מבקשת את מנדט הציבור לניהול משא ומתן על הסדר הקבע עם הפלסטינים על בסיס העקרונות האלה" זה הרבה פחות קאצ'י מ"פרס יחלק את ירושלים".
מרידור - היום אחד ממתנגדיו הבולטים של נתניהו - היה רק אחד משורת בכירי ליכוד שהתייצבו בסרטונים כדי לתקוף את פרס. הם לא אמרו מילה על נתניהו. את מה שהיה להם להגיד על ראש מפלגתם אפשר היה לראות בסרטוני העבודה. הם היו התועמלנים הטובים ביותר של פרס; שום דבר שהוא היה אומר לא היה יכול להשתוות ל"מנהיגות של סיסמאות וצלצולים" (בני בגין), או לקביעה שביבי "נכשל כמנהיג" (אריק שרון), ובוודאי שלא למתקפת העלבונות של דוד לוי: "אין לו אמינות", "לא עומד בלחצים", "שיקר במצח נחושה", "כלי ריק" ו"צלופח". 1996 היא תזכורת לכך שההנחה המקובלת שהימין (בניגוד לשמאל) יודע לצופף שורות סביב מנהיגיו ולא נועץ בגבם סכינים איננה אמת היסטורית. זה לא תמיד היה ככה. "אני לא הכרתי ערך של נאמנות למנהיג", אמר לפני שנתיים בני בגין. גם זה הישג של נתניהו.
"פרס יחלק את ירושלים" היא הסיסמה הזכורה ביותר מקמפיין הליכוד, אבל הסלוגן הרשמי היה "נתניהו. עושים שלום בטוח". קשה להאמין, אבל ב-1996 - אפילו בשיאם של פיגועי ההתאבדות - לא רק ש"שלום" לא היתה מילה גסה; היא היתה מילה שהליכוד חרט על הפוסטר. שלום היה החזון ומושא התקווה המובנים מאליהם של הציבור הישראלי, והוויכוח לא היה אם צריך לפעול למענו אלא מי ישיג אותו. היום לא תמצאו "שלום" אפילו בקמפיין של מרצ.
פינקלשטיין אולי זכור בזכות המסרים הקצרים, אבל לפחות סרטון אחד חרג מן הפורמט. בסרטון הזה עומד נתניהו בסט משרדי בסגנון החדר הסגלגל ובמשך שלוש דקות ארוכות ועתירות מצמוצים הוא מספר לצופים איך יוביל את ישראל לשלום. הוא פותח (וגם מסיים) באמירה ש"יש לנו ארץ נהדרת", אבל חסרים בה רק שני דברים: שלום וביטחון. "אני משוכנע שאפשר להחזיר את הביטחון", הוא אומר. מעניין אם נתניהו, שספר מאז שלושה מבצעים צבאיים, עימות אסטרטגי מתמשך עם איראן, רקטות בדרום, מנהרות בצפון, אינתיפאדת סכינים ואינספור פיגועים - וזה רק בזמן כהונתו כראש ממשלה - עדיין משוכנע שאפשר להחזיר את הביטחון. על שלום, כאמור, הוא אפילו כבר לא מדבר.
בניגוד לשלום שנעלם ולביטחון שהפך לנקודת תורפה ביביסטית שאפילו הימין דוקר, האלמנט הנתניהואי ששרד במשך 23 השנים שחלפו הוא ההפחדה. "אני לא מוכן לחיות כך, ואני לא מוכן שהילדים שלנו יחיו בפחד", אומר נתניהו בסרטון. אז הוא דיבר על הפחד מפני פיגועים באוטובוסים, היום הוא מדבר על החשש מפני איראן גרעינית. ביבי לא ויתר על הפחדת הציבור האפקטיבית; הוא רק התאים אותה לאיומים האקטואליים - ובעיקר למנהיג שצריך להתמודד איתם. ב-1996 ביבי היה האופוזיציונר שרץ לזירות פיגועים מזוויעות כדי להצביע על חולשתו של ראש הממשלה; ב-2019 נתניהו הוא ראש הממשלה, וכל פיגוע עלול להעיד על חולשתו. ישראלים סופגים רקטות בשדרות ונהרגים בכבישי יהודה ושומרון, אבל על זה לא מדברים, בטח שלא מציגים את זה בסרטוני תעמולה צבועים אדום עם קולות בכי ברקע; עדיף לדבר על איראן.
מי שעוד שירת היטב את קמפיין נתניהו ב-1996 אבל הפסיק להיות רלוונטי - ולא בגלל שהוא מת - הוא יאסר ערפאת. מנהיג אש"ף היה הכוכב האורח הבולט של תעמולת הליכוד וסומן כמעט כמספר שתיים של שמעון פרס. התשדירים הציגו את השניים צועדים יד ביד כמו זוג מאוהב והכריזו ש"השילוב הזה מסוכן לישראל". קצת יותר משנתיים אחר כך, נתניהו עצמו שילב כוחות עם ערפאת ולחץ את ידו בוושינגטון. "איך אתה סומך עוד על יאסר ערפאת?", שאל בני בגין את פרס בתשדירים מ-96'. אני לא יודע איך פרס סמך על ערפאת, אבל מסתבר שאת ביבי הוא דווקא שכנע.
אבל ב-96' נתניהו עדיין לא רואה בערפאת פרטנר ומאמין (או לפחות טוען) שהעבודה תוביל את ישראל לוויתורים שיהיו "בכייה לדורות". הוא מבטיח שאצלו דברים יהיו שונים. הוא מסביר - בנימוס ונקיטת כבוד שפסו גם הם מן העולם ("מר פרס", "אני חושב שזאת שגיאה") - שהדרך של מפלגת העבודה נוסתה ונכשלה. "צריך ואפשר ללכת בדרך אחרת, ויש דרך אחרת", אומר ביבי נתניהו ב-1996. 13 שנים אחר כך, זה בדיוק מה שמציע בני גנץ.