כשחושבים על זה, "הופה היי" לא באמת אמורה לעבור את מבחן הזמן. הרי מדובר בתכנית ילדים מסוף האייטיז, שאמנם הצליחה נורא, עד לרמת המרצ'נדייז שכלל חטיף שוקולד ממותג, אבל בסך הכל הייתה סדרת מופעים מצולמים של שלושה גברים שנודדים ברחבי הארץ ושרים שירי ארץ ישראל מול ילדים. כאילו, עם כמה מערכונים של ציפי שביט ועז, ועדיין. ואכן, אין בכלל מה לדבר על בינג', "הופה היי" היא לא תכנית שילדיכם יסכימו לראות היום בלי לרצוח אתכם, אתם אולי תשרדו פרק בגלל הנוסטלגיה. והשירים. ויגאל בשן. זה השבוע שבו הגיוני להיכנס ליוטיוב ולכתוב "הופה היי פרקים מלאים", ואז לבהות חצי שעה ולמלמל "אלוהים, איזה חתיך". וחמוד. וכמה יפה הוא שר.
בזמן אמת לא היינו מודעים לעניין החתיכות, להערכתי. לדעתי הייתי בת שש כשהתכנית עלתה, לפני 32 שנים (אלוהים). יגאל בשן, עוזי חיטמן ויונתן מילר (שלאחר מכן הוחלפו באבי דור ואהרון פררה) היו בערך בגילי היום, אולי קצת צעירים יותר. אני כמעט בטוחה שהייתי בהופעה שלהם בפרק בחרמון, אבל לא איתרתי את עצמי בין הילדים בתכנית. איתרתי את הרבה ילדים שנראים כמוני בכל התכניות של "הופה היי", כי באייטיז כולנו נראינו די אותו הדבר. קשה להסביר את זה, אבל היה לנו פרצוף אייטיז, הוא כבר לא מתרחש היום אצל ילדים, כולם קצת יותר יפים ומיושרים וממותגים בעוד שאנחנו היינו ילדים וילדות בני שש עם קצת שפם, קוקו עקום ובגדים מכוערים שהיו תמיד קצת קטנים או קצת גדולים עלינו (אגב, אחד הדברים היפים ב"סטריינג'ר ת'ינגס" בנטפליקס, שמתרחשת באייטיז, זה שהם הצליחו ללהק ילדים עם פרצופי אייטיז, פרצופים שלא עוברים היום מסך). אבל היי, לפחות לא הייתה לנו הפרעת קשב. שימו לב לקהל הילדים בצילומים - כמה ריכוז והתפעמות, כמה כמיהה לפעילות מאורגנת, ככה נראית ילדות נטולת גירויים.
אבל מספיק איתנו. "הופה היי" רצה כמעט עשור, בין 1986 ל-1995 ושודרה, כמצופה, בערוץ הראשון. במקור, זאת בכלל הייתה להקה בשם "כמו צועני" שזכתה, עם שיר באותו השם, במקום השני בקדם אירוויזיון 1985. אחריו הם כתבו את "אנחנו נשארים בארץ", שגם הפך ללהיט, ושנה לאחר מכן "הופה היי" עלתה לשידור והפכה גם לשם הלהקה. ציפי שביט, ובהמשך גם ספי ריבלין וחני נחמיאס, טיילו איתם ברחבי הארץ והיו אחראים על שלל תקלות שאירעו להם בדרך להופעות. חיית המחמד שלהם הייתה לילוש העז, ואגדה אורבנית שנקשרה לתכנית טוענת שבמסיבת סיום הצילומים לילוש נצלתה על המנגל וכולם אכלו אותה. אני מניחה שזה לא נכון, אבל פולקלור.
הנה הפרק הראשון של הופה היי, 1986, אילת:
בצפייה שנייה, מתברר שהופה היי היו, איך לומר את זה בעדינות, מפעילי ימי הולדת. כלומר, הם לא הגיעו לימי הולדת, פשוט נדדו בין ערים וחבלי ארץ, כמו "בואו לאכול איתי", ושם קיבצו ילדים מהאוכלוסיה המקומית והרימו לעיר שלהם. שירים על העיר, מחמאות על העיר, מחמאות לילדים, אירוח של אמנים מהעיר וכוכבים אורחים כמו ירדנה ארזי או להקת פיקוד צפון וכמובן, ציפי שביט. אלו היו הסלבס שלנו אז. היום זה ייגמר בסופר גרופ של יובל המבולבל, מיכל הקטנה ורינת גבאי שנודדים בין קניון לקניון ומארחים את מני ממטרה, מיקי מוכתר וכמובן, ציפי שביט. אז בסדר, ברור שב"הופה היי" אלו היו שירים יפים וקלאסיים ומלאי אהבה לארץ ישראל, אבל הפעלה זו הפעלה.
וגם בין שלושת הכוכבים זה עבד לא רע בכלל. יגאל היה המתוק והביישן שמת על ארץ ישראל ומדי פעם זועק "חבר'ס!", עוזי היה החברמן הפעלתן והנלהב, יונתן מילר היה הכנר. יגאל, עוזי ויונתן. שני גברי אלפא ויונתן מילר. ניכר שמילר היה האאוטסיידר, לעגו למבטאו האמריקאי והשליכו אותו מדי פעם למקורות מים. בהתחשב בכך שעוזי ויגאל הלכו מאיתנו הרבה יותר מדי מוקדם, נותר רק לתהות האם ליונתן מילר יש אליבי.
אז לא, כנראה שלא תשבו עם הילדים שלכם לצפות ב"הופה היי", אבל גם הם ייהנו מכמה נאמברים ביוטיוב. כי עדיין מדובר ביוצרים הכי מתוקים שהיו כאן, שכתבו ושרו את השירים הכי יפים. הילדים שלנו כנראה לא יודעים מי זה יגאל בשן והאמת? קצת מבאס לדעת שהילד שלי גדל בעולם שאין בו את יגאל בשן. אבל סביר להניח שאם הם ישמעו את השירים האלו הם יתגעגעו אליו גם בלי להכיר ואולי, אפילו, גם ייקחו איתם שיר אחד לדרך.