מעשה שהיה כך היה. לפני שנים, כשעדיין לא גיבשתי לעצמי את האישיות החברתית שלי, הייתה לי בדיחה קבועה במסגרתה אני מחקה התנהגויות אנטגוניסטיות. אם מישהו למשל שאל אותי שאלה, הייתי עושה פרצוף מוגזם של כלבה מהסרטים ונובחת "כי אני מהממת ואתה מטומטם, זה למה!" ואחר כך צוחקת "סתם, סתם". חלף הזמן, והחלטתי לוותר על ה"סתם סתם", הרי ברור לכולם שזו בדיחה אז למה לטרחן בסוף עם הסברים. חלף עוד זמן, וגם על הפרצוף המוגזם ויתרתי, כי זה יותר מצחיק עם פרצוף רציני. חלף עוד זמן, וכל סימני הבדיחה נעלמו, ופתאום לא הצלחתי להיזכר: רגע, אני עושה בדיחה על ביץ' או שאני באמת ביץ'? כל כך התרגלתי לשחק את הדמות, שהיא הפכה למרכיב אמיתי באישיות שלי. ולא רק דמות הביץ' הקולנועית נטמעה בי: הפארודיה שעשיתי פעם על פקאצות כדי להצחיק חברים, הפכה בשנים האחרונות לחשק ממשי לזנק על שמלה של מישהי ולשאוג "אומייגאד זה מאמם", ואפילו הידיים שלי סיגלו תנועה אחרת, גנדרנית, מצועצעת.

מתי ההצגה הפכה לחלק ממני, ואילו תכונות הן באמת שלי קומפלט מהניילונים? קשה לי לשים את האצבע, אבל תמיד הייתי מודעת לפער תמידי בין הפנים והחוץ. וכיוצרת, בחרתי להשתמש בו, לשחק על הגבול שבין הדמות של "רחלי" לרחלי עצמה, הגבול שבין הבדיחה למציאות. לצאת לכתבת וידיאו ולהיות רחלי מוגזמת, טיפשה או גזענית או פנאטית או מניפולטיבית ולבלבל את המרואיינים. לכתוב מאמרים מצחיקים שבהם אני רחלי נוירוטית, ילדותית, עצבנית, פקאצתית או פוגענית ולראות אילו תגובות אקבל. אני כל הרחליות האלה ואני אף אחת מהן. לפעמים הפארודיה שקופה וברורה לכולם, לפעמים אפילו אני עצמי לא מצליחה להחליט אם התכוונתי ברצינות, ואלה הרגעים הכי מעניינים.

אולי בגלל זה מאמר ההתנצלות של בני ציפר עורר בי תחושת הזדהות. הטקסט המקורי שלו, שדרש  להעניק לאמנים חירות מוסרית לשכב עם קטינות כי זה עושה להם טוב ליצירה, הרתיח אותי כמו את כולם, וכשראיתי הבוקר את כותרות ההתנצלות היה לי ברור שמדובר בכסת"ח עלוב של דגנרט שמתנצל לפי הזמנה. ואולי זה נכון. אולי זו התנצלות כפויה, אולי זו אחיזת עיניים, הוא עוד ישוב ויכתוב דברים גרועים יותר. אפשר להאמין לה או לא, אבל התוכן שלה מעלה סוגייה מעניינת: עד כמה אישיותו של הפרובוקטור היא באמת חלק ממנו, ואיפה עובר הגבול בין הדמות שאנחנו מאמצים ככותבים, כאמנים וסתם בחיי היום-יום, לבין העצמנו המקורי.

"שמתי לב שהמסכה שכיסיתי בה את פניי האמיתיות כדי לשעשע את קוראי הטור הזה, לא יורדת לי מהפנים", כתב ציפר, "עם שיכרון ההצלחה ניטשטשו בי הגבולות בין המשחק למציאות". לא מעט קוראים רואים בזה תכסיס רטורי שנועד לפטור את ציפר מאחריות. זה לא אני, זו ההצלחה שבלבלה אותי. זה לא אני, זה יצר הבידור שבי. אולי הם צודקים, אבל בתור אחת שלא פעם איבדה את עצמה בתוך התחפושת, זיהיתי בווידוי הזה משהו מוכר ואמיתי. לפעמים אנחנו מודעים לזיוף של עצמנו ולפעמים אנחנו נסחפים בו, ולא עוצרים להביט אחורה עד שמישהו יעצור אותנו בכוח. ציפר סלל לעצמו נתיב מקביל לאישיות הרגילה שלו, נתיב מואץ וצבעוני וקולני יותר, כי מה לעשות - זה נתיב הרבה יותר מהנה כשאתה יוצר. אבל בשלב מסוים – כך הוא מעיד, ואני מאמינה לו – התרחק כל כך מהנתיב המקורי, עד שהברירות היחידות שנותרו לו הן לשוב לאחור, או להמשיך לשעוט קדימה בנתיב המזויף, יהיה מה שיהיה. הוא בחר לשעוט, כי קשה להודות בפני עצמך שהלכת לאיבוד, וקשה לעשות פרסה ב-120 קמ"ש. אז אתה לא מפסיק, עד שאתה מתרסק.

רחלי רוטנר מדגימה טרוליזציה:

מיהו טרול?

המונח "טרול" אולי התחיל בתרבות האינטרנט, אבל הוא תופס גם לגבי שאר תחומי החיים. הטרול הוא אדם שמשחק בזהויות, של אחרים או של עצמו. הוא יכול להסתנן לדיון אינטרנטי חשוב ולהציף אותו בשטויות, לקלקל תחרות וירטואלית עם חשבונות מזוייפים או סתם לעצבן גולשים עם הצהרות פרובוקטיביות שכל מטרתן ליצור מהומה. האזהרה "אל תאכילו את הטרול" משמעותה שהטרול ניזון בעיקר מתשומת לב, ושהתעלמות היא הדרך היחידה להעלים אותו. הטרול נולד בעידן האינטרנט, בעיקר כי הרשת נותנת לכל אחד במה וזהות פיקטיבית ואפשרויות המשחק בהן הן אינסופיות, אבל טרולים היו גם לפני האינטרנט. אנדי קאופמן עשה מזה קריירה בשנות השמונים, כשהחליף זהויות וזייף התרחשויות ובאופן כללי עצבן הרבה מאוד אנשים שהרגישו שהוא לועג לכל מה שהם לוקחים ברצינות. גם ציפר הוא טרול, ואנחנו האכלנו אותו. ככל שצעק חזק יותר ומעצבן יותר ומזעזע ויתר, כך הוא הצליח יותר, עד שהטרול קם על יוצרו: ציפר הפך ל"ציפר", בלי שיידע עוד להבחין אם הוא בובה או ילד אמיתי.

אנשים לא אוהבים טרולים. הם מתנהגים כאילו העולם הוא בסך הכול משחק, ואין להם אלוהים. בפוסט אחד אמיר חצרוני מעליב את המדינה, מתייחס לעצמו כאל בורא עולם ומעמיד למכירה פומבית את התחתונים שלו. האם הוא מטורף שבאמת חושב שהתחתונים שלו הם פריט אספנות או שזו בדיחה על חשבון עצמו? ואם ההאדרה העצמית שלו היא למעשה בדיחה מתוחכמת, האם ההנמכה של האחרים (בעיקר מזרחים) היא חלק מהבדיחה? האם ציפר באמת חשב ששרה נתניהו היא אלילה ארוטית או שהוא מגיש לנו בכוונה בלון מנופח כדי שננעץ בו סיכה? גם וגם וגם וגם. הטרול הוא הבדייה והאמת גם יחד, הוא האדם וההגזמה של האדם בדמות אחת, והמחיר הוא לפעמים באיבוד הדרך חזרה.

אמיר חצרוני (צילום: הטלוויזיה החינוכית)
אתה באמת חושב שהתחתונים שלך הם פריט אספנות? | צילום: הטלוויזיה החינוכית

ציפר מעצבן אותי. חצרוני מעצבן אותי. אבל המשחק הזה בגבולות מרתק אותי ואני לא יכולה להפנות מבט. אני בעצמי נשואה לסוג של טרול, ומטרילה בעצמי בכתבות שלי, אם כי אנחנו הרבה יותר מודעים לעצמנו מציפר. שנינו עדיין במקום שבו אומרים קאט ומקפלים את הדמות בסוף הסצנה, במקום ללכת לישון איתה. אבל אולי עוד זה ישתנה, אולי גם אנחנו ניבלע מתישהו לתוך הפארודיה, וזה מפחיד, וזה מסקרן. כי הטרול הוא לא רק אנקדוטה על פובליציסט מצועצע או קומיקאי מעצבן שעברו פה ושם את הגבול. הוא מסמן את הזיוף שנמצא בכל מקום.

תקראו לזה פוסט-מודרניזם, תקראו לזה הפרעה אישיותית, תקראו לזה קומדיה מתחכמת או תרגיל אינטלקטואלי או תעלול שפל. אבל במובן מסוים, הטרוליזם הוא הקצנה של מצב אנושי בסיסי שיש בכולנו. כולנו יוצרים לעצמנו תחפושות כשאנחנו יוצאים לעולם, מקצינים עמדות כשאנחנו בוויכוח, מפתחים דפוסי התנהגות שלא תמיד טבעיים לנו. כולנו נוסעים בשני מסלולים, במודע או שלא במודע. ובכל פעם שצץ עוד טרול פסיכי, אנחנו נעשים עוד קצת יותר מודעים לפער שיש גם בתוכנו, האותנטיים לכאורה. בכל פעם שאיזה ציפר יתחלחל בפומבי מהמסכה שלו, אנחנו נגרד לעצמנו את הסנטר כדי לבדוק אם גם אותנו מכסה משהו בלי ששמנו לב. דעה שאימצנו במלאכותיות, תכונה שהצמחנו בכוח, תנועת יד שהעתקנו מהטלוויזיה. מי אנחנו באמת? ציפר כבר לא יודע, אבל גם אנחנו לא יודעים. וברגע שמבינים את זה, ומכירים במסכה שעל פנינו, ומקבלים את הזיוף הטבוע בנו ללא פחד, אפשר סוף סוף להתחיל להיות אמיתיים.